תמיד תהיתי מדוע זכו גולשי הגלים שהרדיו הישראלי יעדכן אותם מדי יום במהדורות החדשות מה תנאי הגלישה בים. הרבה תחביבים היו לי בחיי, ואף פעם לא זכיתי שחדשות ישראל יעדכנו אותי לגביהם. ואם לא די באזוטריה חדשותית סקטוראלית שכזו, בתחילת השנה הבאה תעלה בתאגיד השידור תוכנית בת שעתיים על מזג האוויר בהנחיית צמד מגישים. עוד לא שמעתי את התוכנית אך לא צריך להיות נביא רדיופוני כדי להבין שאנשי התאגיד חותרים לאותו פורמט ערוץ־שתיים עתיק ולעוס מסוגת "שני מגישים, קש וגבבה, וסבבה אגוזים", כלומר צמד שעף על עצמו ומתרסק על אחרים.
אסי ורותם, קורין וארז, גיא ופינס, מה זה משנה התוכן, העיקר זה ה"גיחי בדיחי" ורון הרהב של המגישים. אך מעבר לקינה על דלות החומר וירידת מפלס הדורות, הבעיה האמיתית אשר מסתתרת בהחלטה האומללה הזו נמצאת במה שייעדר עכשיו מלוח השידורים. התוכנית שאותה בחרו אנשי התאגיד להקריב כדי לפנות מקום לתוכנית על מזג האוויר היא "הקשר הישראלי".
אם לא שמעתם על התוכנית ואינכם יודעים במה מדובר, אין זה מקרי. בעבר היו שעות שידור התוכנית ביום ראשון מחצות ועד אמצע הלילה, וגם בשנים האחרונות משודרת התוכנית בימי רביעי לקראת חצות הלילה. הסיבה לשעות המוזרות אינן גחמות הפקה או גלות רייטינג כלשהי. מתחילת דרכה ועד יומה האחרון השבוע, "הקשר הישראלי" התאימה את זמנה לקהל היעד של התוכנית - יהודים שגופם במערב ובמזרח הרחוק אך אוזנם כרויה אל כמה עשרות קילומטרים לחופי הים התיכון - הלוא הם אחינו, רחוקינו, יורדינו, תורמינו - יהודי התפוצות.
צילום: דויד פרץ
מאז אוגוסט 1999 יזם, ערך ושידר אליהוא בן־און את "הקשר הישראלי". מדי שבוע ראיין ברהיטות רבה יהודים מרחבי העולם - אגב, כולל ישראל - כדי לדון באקטואליה דרך נקודת המבט של יהודים החיים בתפוצות העולם. במשך השנים התראיינו לקשר הישראלי עשרות ומאות קולות יהודיים מהעולם הגדול, ביניהם גם ממדינות מוסלמיות שאז לא היו בקשרים רשמיים עם ישראל. עד כמה שזה יישמע בלתי סביר ומפתיע, "הקשר הישראלי" היתה התוכנית היחידה בכל שידורי הרדיו הישראלי הרשמי, שקהל היעד המוגדר שלה היה ועודנו - יהודי התפוצות.
בחצי העשור האחרון נשלחתי בשליחויות שונות אל קהילות היהודים בתפוצות כדי להפיץ את תוצרי תרבות ארצנו ולסקר את חייהם שם. הייתי צריך להרחיק עד ארגנטינה כדי להבין שדברים שרואים מפה בהחלט רואים משם אבל הרבה יותר טוב. או כפי שהבהיר לי יוסף רוזנזון, מנהל בית הספר מרטין בובר בבואנוס איירס: "הלוואי שהייתם יודעים עלינו כמו שאנחנו יודעים עליכם".
אם נודה על האמת, כישראלים יש לנו יחסים מסובכים במיוחד עם יהודי התפוצות. נתחיל בזה שאנו מקנאים בהם על הקרבה הגדולה שלהם לחו"ל, ומצד שני מרחמים עליהם שהם לא עם חופשי בארצו. תחשבו כמה כתבות על אנטישמיות באיזו עיירה שולית תופסות אצלנו מקום מרכזי במהדורות החדשות. הדבר ברור שכן הן מזכירות לנו שיהודי התפוצות הם תמיד שלב אחד לפני עלייה של צורר אנטישמי לשלטון, ובעקבותיו גם עלייה לישראל. אנו אוהבים להרגיש שאנו בונים ומתחזקים ליהודי התפוצות את הממ"ד כחלק מהערבות היהודית ההדדית כנגד שואה 2, ומצד שני אנו גובים מהם דמי אחזקה בתרומות ומגביות לאין שיעור. ואם זה לא מספיק, אנו מצפים מהם לעבוד אצלנו בהתנדבות כ"שגרירים הטובים ביותר" ברחבי העולם.
אם אותם יהודים בתפוצות הם גם ישראלים או בני ישראלים לשעבר, בסתר ליבנו אנו עוד קוראים להם נפולת של נמושות, אבל אין לנו שום בעיה ליפול עליהם ולנפוש להם בסלון כשאנו מגיעים לתייר בסביבה. שכן אין רחוק קרוב יותר מאשר קרובים בחו"ל, ובטח כאלו שחיים ביעדי תיור נחשקים. העיקר שהבאנו שלום עליכם ובמבה קדושה מארץ ישראל.
הכשל המהותי שלנו כישראלים הוא ההתעקשות לראות את יהודי התפוצות ואת חייהם הקבועים שם כמצב זמני. גם בעולם שחוגג את המגוון והרצף שבין כל ציר וציר, קשה לנו המחשבה שיש יהודים בעולם שטוב להם לשיר לשנה הבאה בירושלים הבנויה גם כשירושלים בנויה ופקוקה כתל אביב.
צילום: דויד פרץ
כי פה בארץ חמדת אבות, אשר בה "טוב למות בעד ארצנו" בעודך שר את בלוז "אשרי הגפרור", אנו מתקשים להכיל מורכבות המתגלמת ביהודים שמצד אחד אוהבים את מדינת ישראל, ומהצד השני טוב להם לא לחיות בה. צריך להודות שאי שם עמוק בלב, חייהם הטובים של יהודי התפוצות מעוררים בנו את אימת הפראייריות הישראלית, זו אשר גורמת לנו לפקפק אם עשינו מקח טעות, ולחשוד שאולי הרצל היה בסך הכל חלוץ תחמני קבוצות הרכישה.
בואו נודה על האמת. אנחנו לא באמת מבינים איך יכול להיות שאחרי כל השירים של אריק איינשטיין ועומר אדם, חומוס אבו־משהו ואוכל מאמא טחינה, בתום כל המור"קים על סטארט־אפ החרמון וצ׳יזבטי ים המלח, אנשי תגלית לא מגלים מדוע כדאי להם לחיות כאן איתנו, בתום המסע ההורמונלי שלהם בישראל.
לכן אנחנו כל כך אוהבים עולים חדשים, הם מתקיפים את התחושה שהמקום שבו אנו צודקים הוא רמוס וקשה, אבל אם יש בו עולים חדשים אז כנראה עדיין טוב יותר לחיות בו מאשר בקרב האנטישמים יימח שמם. ואם צריך עוד הוכחה לטראומת חרדת הנטישה שלנו, תיזכרו בימים העתיקים ההם שבהם חלפנו על המסוע, בדרך החו"לה. ואם לרגע אחד הצלחתם להתנער מציפיות ה"דיוטי" וחלומות ה"פרי", הייתם מבחינים שלצידכם, על קיר האבן דמוי הכותל המערבי, בחרו אנשי הסוכנות היהודית להציג תערוכת "רגשי" אחרון לפני המטוס, עם תמונות עולים חדשים החיים בישראל בעוז ובהדר. ואם זה לא פנה אל ליבכם, הרי בסוף התערוכה עוד עושים לכם עיני בוז'י. הכל כדי שחלילה לא תשכחו שהמקום היחיד ליהודים בעולם הוא ארץ ישראל, אז אל תביישו את הפירמה, ושלא תתפתו שם לשום סטארבקס... כי לנו יש ארומה וקוטג', 5 אחוז של איזו תנובה סינית מרופטת, כי מה קרה לי השד יודע, לי עצמי הדבר לא ברור, זה הערב הזה המשגע, או הזמר הזה הארור.
היום שבו נרגיש נטועים ובטוחים כישראלים יהיה גם היום שבו נקבל את יהדות התפוצות, בדיוק כפי שהם. יהודים שחיים בתפוצות העולם. זה שהם שם לא אומר שכאן פחות טוב. אך כדי לדעת מה קורה שם, ולספר להם מה קורה כאן, מן הראוי שהתקשורת הישראלית תשנה את הגישה הפטרונית שלה ליהודי התפוצות ותפסיק לראות בהם תינוקות עם ארנקים שנשבו או ישראלים שעוד לא הבשילו להבין מה טוב בשבילם.
וזה מה שמקומם כל כך בהחלטה האווילית של אנשי תאגיד השידור. ביטול התוכנית היחידה שנוגעת ליהודי התפוצות ומביאה לכאן את קולם, הוא הסתגרות מיותרת בד׳ אמותינו. דווקא היום, כשתקשורת מבנה יותר ויותר את תפיסת העולם שלנו, חשוב לעבות ולחזק את הקשר הישראלי בינינו לבין אחינו בתפוצות. כדי שנזכור שהם אחים. ויותר משהם צריכים ללמוד עלינו, אלו אנו שצריכים ללמוד עליהם ועל חייהם שם.
ההחלטה להוריד את תוכנית "הקשר הישראלי" שפונה לקהל של מיליונים, לטובת תוכנית על מזג האוויר עם רייטינג עצום בקרב היעלים בעין גדי, היא בגדר מסר גלוי וברור ליהודי התפוצות. אחים יקרים, הרוחות מעל חוף טנטורה מעניינות אותנו הרבה יותר מכם ומחייכם, אז לכו וחפשו מי ינענע אתכם, ואל תשכחו לתרום לנו את מה שנופל לכם מהכיסים ביום העצמאות הקרוב, תודה.
