באנגלית לכל קנאה יש את המילה הפרטית שלה. קנאה רומנטית - jealousy, קנאה בדשא של השכן - envy, קנאה דתית - zealotry או fanaticism.
בעברית קנאה אחת משמשת בשלושה מובנים. קנאה במישהו, קנאה למישהי/ו, וקנאה למשהו.
בכל הקשור ליחסו של אהוד ברק לנתניהו נראה כי מדובר במופע כפול, קנאה באדם שהיא גם קנאה פנאטית, דתית ממש.
לטעמי, התנהלותו הפוליטית של אהוד ברק היא עסק לפסיכולוג של ההיסטוריה. ברק הפך לסוכן הרס. קבלן ההריסות של השמאל הישראלי. תפקיד חייו. תפקיד אופי.
נדמה שכל שאיפתו עלי אדמות של ברק, לראות בנפילת נתניהו. בעוד הוא נחקק לנצח אצל רבים כרה"מ הכושל בתולדות מדינת ישראל, הפך נתניהו לנגד עיניו לאחד מגדולי המדינאים והמנהיגים של העם היהודי. פסיכולוגיה בגרוש דווקא תופסת כאן. הקנאה כאמור צועקת, פרוידיאנית עם מקטרת. מה אוכל אותך, יא אהוד? כמה שנאה, כמה פול גז בניוטרל. שיגעון גדלות ברוטב מי רגלים.
ואני הרי צופה ותיק בעלילות ברק, ועזבו רגע את העניין שלי בג'פרי אפשטיין החלאה, שותפו וחברו עד לא מכבר, נשכח גם את ההרפתקה הפוליטית האחרונה עם סתיו שפיר ויאיר גולן. מראשיתן, ברק תומך ומעודד את ההפגנות בלפור. הוא אחד ממקורות ההשראה לפסטיבל השנאה השבועי שאמנם דעך בחודשים האחרונים אולם עדיין פועם באופן סדיר.
ערב הבחירות האחרונות ברק הבטיח וקיים - אם נתניהו ינצח, השמאל ייצא לרחוב. אבל ברגע האמת, כעת, ערב הבחירות, ברק תפס רגלים קרות ולא נכנס למערכה.
בפוסט שכתב בפייסבוק הסביר כי לאחר שבחן את הסיכוי לאחד גוש גדול במרכז־שמאל שיביא להחלפת השלטון והגיע למסקנה שאין אפשרות כזו, החליט - "בלב כבד, בתנאים האלה הגעתי למסקנה שלא יהיה נכון שאעמיד את מועמדותי בבחירות ליו"ר העבודה".
מפעים ממש. כל ההפגנות, כל הבסטיליות, כל הריקודים ברחובות, הכל סבבה אבל במגרש האמיתי, בקלפי, במקום שבו אזרחים משפיעים, ברק, החייל המעוטר בצה"ל, פוחד להתמודד. פוחד משום שהוא יודע שיפסיד. יובס. יושפל שוב עד עפר.
ואחרי שביססנו אקספוזיציה ורקע מספק הגענו להקלטות אהוד ברק שפרסמנו - איתמר פליישמן ואנוכי - בתוכנית "הסיפור המרכזי" בערוץ 20 בליל רביעי. ערב קודם לכן, ברק השתתף בשיחת זום נינוחה בדף פייסבוק שנקרא "זום בעמק". על רקע ספרייתו העשירה, ברק במעיל יוניקלו חש משוחרר ולא צנזר את עצמו.
גם בזמן פרסום הקטעים עצמם הבנתי את חשיבותם, קלטתי שזה חומר שהוא מעבר לפרובוקציה, אבל רק אחרי האזנה נוספת, הבנתי עד כמה מהותיים היו דברי ברק, חרך הצצה לסאבטקסט של כת "רק לא ביבי". כאילו העברנו את כל הסיסמאות נגד שחיתות, נגד "הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים" בשיקוף רנטגן וחשפנו את המוטיבציה האמיתית, את הבוז לאמת, את הלעג לטענות המנומקות של הימין.
מתוך הסרט "ונדטה" (2006)
בוא נניח לטובת השאלה ההיפותטית הבאה שאנחנו לא טועים, ואכן היתה פה אכיפה בררנית לכל הפחות. נאמר שלאיתן כבל שהריץ את חוק "ישראל היום" וקיבל סיקור אוהד לא עשו כלום רק משום שחיפשו את נתניהו. ולציפי לבני שהודתה שדיברה עם גורמים מ"ידיעות" והביאה חוות דעת שכתבו ב"ידיעות" על חוק "ישראל היום" וקיבלה סיקור מפנק לא עשו כלום רק בגלל שחיפשו את נתניהו. וללפיד, שמוזס אומר שדיבר איתו על חוק "ישראל היום" וקיבל סיקור מפנק, לא עשו כלום רק בגלל שחיפשו את נתניהו. ונניח שבאמת הפעילו על חפץ חקירות בסגנון שטאזי רק כי חיפשו את ראש נתניהו. וגם יתברר שהחלו במסע דיג נגד נתניהו עוד בטרם היו חשדות ספציפיים מהותיים רק בגלל שחיפשו להפיל אותו, האם בכלל זה היה משנה להם?
נראה לי שעל פי הקלטות אהוד ברק, זה לא משנה להם. לא האמת מעניינת, לא הצדק אלא רק הפלת נתניהו. ברק חשף בזחיחות משועשעת כי בזכות ההפגנות בבלפור נאלצו נתניהו ורעייתו לשוטט שעות במכונית מסווה עד שהדרך תתפנה.
תחליפו את נתניהו בראש ממשלה מהשמאל ואת מפגיני בלפור במפגיני ימין. אין לי ספק שהאולפנים היו מזדעזעים, מיטלטלים. "איך הם לא למדו לקח, הפאשיסטים?!"
אבל האנקדוטה הזו, שמפלרטטת עם מהומות הקפיטול וניסיון הפריצה למתחם רה"מ, חשובה אף פחות מהגילוי הדי מדהים בכנותו על מהות המחאה האמיתית. ברק מתאר ללא כחל או סרק את תפקיד ההפגנות כסוכן השפעה על משפט נתניהו.
"מחאה כזאת אסור להפסיק אותה... אני חושב שתהיה לה השפעה גם על בתי המשפט... הרי השופטים גם כן יושבים בתוך עמם... פונקציית המטרה של מערכת המשפט היא לא לעשות צדק, היא לשמור על יסודות הסדר החברתי".
ברק מסביר כי ההפגנות נועדו להשפיע על השופטים לא למען צדק אלא למען "הסדר הציבורי". מבינים? אנחנו במשפט תקדימי עם אישום תקדימי אז הנה עוד תקדים, גורמים בעלי אינטרס מובהק מנסים להשפיע על המשפט באמצעות הפגנות, לא למען האמת והצדק אלא למען הסדר הציבורי.
כלומר האנשים של קריים מינסטר, חברי ה"מצור על בלפור" ו"לא מפחדים ממלחמת אזרחים", "מתעסק עם הדור הלא נכון", בסטיליה, זרגים מתנפחים ושושקה המטופשת, נועדו להפעיל לחץ על שופטי נתניהו.
חומרת הדברים זועקת: ברק אומר שהמחאה נגד נתניהו צריכה להמשיך לא כדי להשיג השפעה פוליטית אלא כדי להשפיע על השופטים לפסוק נגדו, אבל לא על פי הצדק אלא כדי לשמור על הסדר החברתי. כי הרי מזמן הבנו שלא אמת וצדק מבקשים המוחים אלא הרשעה בטרם משפט. והמחאה הרצויה היא השפעה מתמדת על השופטים.
באותה שיחת זום, ברק מתאר את פסיקת בג"ץ פה אחד לאפשר לנתניהו להתמודד לראשות הממשלה כ"החלטה ויימארית" של בג"ץ. בעצם ברק אומר שבית המשפט העליון שלנו התנהג כמו בית המשפט ברפובליקת ויימאר בגרמניה ערב עליית הנאצים.
ברק מונה שופטים בשמם, מזוז, פוגלמן ועמית, וכפמיניסט גדול הוא מכנה את השופטות ענת ברון ודפנה ברק־ארז "הבנות", על פי ברק הקבוצה הזו ביקשה למנוע מנתניהו את האפשרות להרכיב ממשלה ואילו הנשיאה אסתר חיות מנעה זאת מהם בהחלטה שנקבעה מראש.
האומנם? מאיפה לברק לדעת זאת?
