עוד שבוע בימי הכאוס של המגיפה, אך אפשר לראות קצת אור בקצה המנהרה. עם זאת, הימים שלפני הפסקת האש הם הכי מסוכנים. לקח סואץ.
ובין הקורונה, החיסונים והבחירות המתקרבות, היה לנו גם דיון בבית המשפט המחוזי בירושלים. האולפנים לבשו חג, כמו חתנים ביום חופתם. נתניהו, כצפוי, כפר בהאשמות נגדו ועזב את האולם. בחוץ הפגינו חולי השנאה, בפנים הדיון התקדם להמשך העיסוק בשאלה הכי עקרונית בסאגה הזו: איך התחילו חקירות ראש הממשלה. כבר כתבתי פה על החשיבות העצומה של אישורי היועמ"ש לפתיחה בחקירה. גם השופטים עמדו על חשיבותם ודרשו לראותם במלואם. הפעם גם ללא ההשחרות שבוצעו בפרקליטות.
לגבי היעדרם של האישורים והמשמעות של עובדה זו על המשפט כולו עדיין לא פסק בית המשפט. אל תהיו אופטימיים. המערכת הרי תמיד שומרת על עצמה, וכבר קבעה פרופ' רות גביזון ז"ל ש"אני חוששת שאכן אין לנתניהו סיכוי לקבל משפט צדק".
דוברי הפרקליטות, המכונים כתבי המשפט, עמלים במרץ למסגר את הנושא כעניין טכני ולא מהותי בדיון. כי בינינו, מה טכני יותר מנציגי אכיפת החוק הרומסים ברגל גסה את חוק יסוד הממשלה, שלא עומדים בתנאי הסף החוקתיים.
בתפקיד הילד שצעק "המלך הוא עירום" התייצב באומץ חברי האהוב, ד"ר אבישי בן חיים. פרשנותו בהקשר למשפט היתה שההגמוניה סימנה את ראש ממשלת ישראל כפרויקט וכיעד מרכזי של משטרת ישראל. דברי בן חיים נתקלו בתגובות אלימות ממש מצד הקולגות בערוץ 13, ובראשם ברוך קרא ורביב דרוקר. לטענתם, הוא משקר ולא צריך לתת לו במה. או כמו שאמר דרוקר, "לא כל דעה ראויה להישמע". אשכרה מ.ש.ל. ההגמוניה שאינה מודעת להגמוניותה, משתיקה בלייב את נציג ישראל השנייה.
אבישי בן חיים אינו משקר. הוא צודק לגמרי. ולא רק בגלל שאני מכיר את התיקים ועוקב אחריהם אלא משום שאני מודע לרקע. פרופ' מני מאוטנר זיהה לפני יותר מעשרים שנה שהשליטה של השמאל עברה אחרי מהפך ב־77' מהפוליטיקה למשפט.
האימפריאליזם הרוחני־משפטי שיצר אהרן ברק הפך למדינת הלכה משפטית בפועל. קחו לדוגמה את עבירת הסל של ניגוד העניינים שהנמענים שלה השתנו דרמטית בעקבות פסק הדין המרכזי והמנחה בסוגיה זו, שניתן עוד ב־79': "סיעת הליכוד בעיריית פתח תקווה נגד מועצת עיריית פתח תקווה". מניגוד עניינים של עובדי ציבור בתפקיד שיפוטי או כעין שיפוטי לכלל נבחרי הציבור ועובדי הציבור. שופטים היושבים בדין לנבחרי ציבור ועובדי ציבור. ברק כתב בפס"ד: "תחום פעולתו העיקרי של כלל זה הוא לעניין עובד ציבור המבצע תפקיד שיפוטי או כעין שיפוטי. אך אין הכלל מוגבל למצבים אלה בלבד. כל גוף ציבורי, יהא תפקידו אשר יהיה, חייב לבצע את תפקידו ללא דעה קדומה ומשוחדת, ללא פניות וללא משוא פנים".
בפסקה הזו טמון זרע הפורענות ומאז ועד היום, כל נבחר ציבור הוא בגדר חשוד. פצצה מתקתקת של שחיתות, קל וחומר אם הוא מאיים ולו ברמז על הקאסטה המשפטית. בנקודת הזמן הזו, אחרי חמש שנים, יש לפנינו כל כך הרבה עובדות ונתונים על מסע הפישינג שערכה המשטרה, ללא אישור היועמ"ש, כדי להפליל את נתניהו.
מתוך הסרט "סנגור במבחן" (2011)
זה לא רק זימונו של עוזי ארד לעדות במטרה לדלות ממנו עבירות של נתניהו הוא דוגמה לפישינג בוטה או העובדה שהמשטרה התבססה על ה"מקור" בן כספית.
גם חקירת ארי הרו, שכל תיק 2000 מבוסס על קלטת שנתפסה אצלו, החלה כמסע דיג. כזכור, הרו נעצר ברוב רעש בשדה התעופה בחשד לעבירות מרמה. במשך שעתיים וחצי חוקר אותו ראש יאח"ה כורש בר נור. הוא מחפש "סיפור משמעותי" או "אירוע פלילי" שראה אצל נתניהו כדי שיציל את הרו מהפרשייה שלו.
ומה זה אם לא סימון ראש הממשלה כיעד מרכזי של המשטרה?
בין שיחליט בית המשפט להשתמש או לפסול ראיות שהושגו לפני קבלת אישור היועמ"ש לפתיחת הבדיקה בתיקי 1000 ו־2000, או פתיחת החקירה בתיק 4000, התמונה תישאר אותה התמונה. הרשעת נתניהו הפכה ליעד ולמטרה מערכתית שמקדשת את כל האמצעים. כולם.
ההתנהלות רצופת הביזיונות של הפרקליטות דווקא בניהול תיק הדגל שלה, מעלה תחושה קשה. 23 פרקליטים, חלקם בכירים, היו מעורבים בתהליך. עזבו לרגע את התוצר המשפטי הירוד שהם ניפקו בדמות כתב אישום מחורר עם אישום שוחד תקדימי ואי־חקירת ראש הממשלה על אירועים רבים בכתב האישום. הקצאת המשאבים פה מטורפת. משאבים שהם כסף ציבורי, של כולנו. לא פלא שהמשילות ברצפה והפשע גואה. הרבה יותר סקסי להפיל ראש ממשלה. כשכל האנרגיה, כל התקציבים וכל תשומת הלב התקשורתית מופנים לסיפור מופרך על סיקור אוהד וסיגרים, הפשע משתולל.
פרופ' יואב דותן, הדיקן לשעבר של הפקולטה למשפטים בירושלים, הסביר זאת כבר ב־2009 בראיון ל"גלובס": "המשטרה והפרקליטות הן לא יותר מקבלן ביצוע של התקשורת, קבלן משנה מבוהל". את התקשורת הוא תיאר כלהקת צרעות: "מישהו מוביל אותן לאיזה מקום, ואז הן עפות כולן, מכות בום־בום ועפות הלאה". על אנשי מערכת אכיפת החוק הוא אמר שהם רואים עצמם כילד ההולנדי שסוגר את הסכר באצבע, וזו בעיניו תפיסה מסוכנת. וזה מה שאבישי בן חיים טוען:
"ההגמוניה סימנה את ראש ממשלת ישראל כפרויקט וכיעד מרכזי של משטרת ישראל. התגובה: משקר! אסור לתת לו במה. האמת: רק מי שלא למד על הגמוניה לא מבין שהגמוניה יכולה לסמן לחברה מה טוב ומה רע, מה אופנתי ומה מיושן, מה תקין ומה לא וכו'. וגם: לסמן למשטרה מי פרויקט ויעד מרכזי שלה".
חקירות נתניהו נערכו בעידוד וגיבוי חסר תקדים של התקשורת ההגמונית מתוך רצון להפיל את מנהיג הימין.
גיבוי שמבטיח עד היום דברור ללא טיפת ביקורת בתמורה להדלפות והמשך המהלכים המשפטיים נגד נתניהו. אמות הסיפים רועדות. לולא המגיפה, זה היה הזמן לקרוא לכל האזרחים, המושבעים האמיתיים של המשפט הזה, לצאת לרחוב להפגין. נדגיש, היעדר אישורים מסודרים ומנומקים של היועמ"ש לפתיחת חקירת ראש הממשלה משמעותה אחת - היה כאן מסע דיג ותפירת תיקים. ניסיון להפליל ראש ממשלה נבחר. פוטש משפטי. משכך היה נכון לזעוק שיש לבטל את כתב האישום כולו.
אני חושד שלא רק אני הבנתי את הנקודה הזו השבוע. אולי גם קרא ודרוקר הבינו ולכן ניסו בכל הכוח להשתיק את השליח. √
