המשבר שפרץ בחודש מארס אשתקד היה אתגר גדול לכולנו, גם ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שעוסקת במדידה השוואתית.
איך משווים את מחירי התיירות במחצית השנייה של מארס ואפריל לחודשים אלה בשנים קודמות? איך מודדים את שינויי המחירים של מוצרים שלא נמכרים בשווקים, או בענפים מושבתים, כמו מחירי הטיסות והמלונות? איך בכלל יוצרים מדד מחירים לצרכן בשוק שהרגלי הצריכה שלו השתנו דרמטית, כשידוע שמדובר בשינוי זמני? איך בכלל סופרים תעסוקה בשוק שבו "אי-תעסוקה" היא בעצם "חופשה", אמנם כפויה, אבל לא בדיוק אבטלה... אלו הם רק חלק מהאתגרים של כל לשכות הסטטיסטיקה והבנקים המרכזיים בעולם. האמת היא שכל פתרון שמוצאים לבעיות הללו הוא פתרון בעייתי. כך יצא שמדד מארס שעבר עלה ב־0.4%, בשעה שהמשק היה סגור והיה ברור לנו שמלבד מזון, כמעט כל ההוצאות הגדולות שלנו הוקפאו - בילוי ופנאי, הלבשה והנעלה, חינוך ועוד.
אחת התופעות הבעייתיות היא ניהול העובדים בחל"ת. לפי הלמ"ס, 12% מהמעסיקים דיווחו שהעובדים בחופשה לא מעוניינים לחזור לעבודה. הנתון הזה לא מלמד על מספר העובדים הללו, אבל ברור שהם רבים, רבים מדי. אולי תקופת הבחירות היא הסיבה לכך שגם הממשלה וגם האופוזיציה לא מגלות עניין בטיפול בבעיה החמורה הזו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו