באוגוסט 2020 קם שר האוצר ישראל כץ ועשה מעשה. יותר נכון - אמר אמירה. השר הודיע על תוכנית לבצע קיצוץ מדורג, בין שלושה לעשרה אחוזים, בשכרם של בעלי השכר הגבוה במגזר הציבורי, במצטבר 4 מיליארד שקלים. שר האוצר דיבר על "לתת כתף" למשק שנפגע מהקורונה, ו"להיכנס מתחת לאלונקה" שאותה סחב המגזר הפרטי.
תגובתה הטבעית והמובנת של ההסתדרות היתה איום בהשבתת המשק. יו"ר ההסתדרות, ארנון בן דוד, הכריז: "מבחינתי שר האוצר יכול לחוקק איזה חוקים שהוא רוצה, אנחנו נכריז על סכסוך ונהיה ערוכים. כולנו מאוחדים במאבק שלנו מול הכוחניות של משרד האוצר". כץ לא נשאר חייב, ובמהלך דרמטי קיצץ בשכר חברי הכנסת והשרים. כך ניצל המשק מבזבזנותם החזירית של קומץ נבחרי ציבור וחסך כמה שקלים בשנה.
יש צורך בחוקרים מעמיקים ממני כדי להסביר מתי נחצה הגבול בין צניעותו והקרבתו של המגזר הציבורי לבין מצבו הנוכחי. מקרפיון קטן צמח מגזר משרתי הציבור ללהקת לווייתנים. משכורותיהם והפנסיות התקציביות שלהם בולעות 194 מיליארד שקלים בשנה, כמחצית מההוצאה הציבורית. מספר עובדי המגזר הציבורי גדל רק בעשור האחרון פי שניים, בשיעור גבוה בהרבה מהגידול באוכלוסייה. פעם דיבר נתניהו על האיש הרזה של המשק הפרטי, שנושא על גבו את האיש השמן מהמגזר הציבורי. היום נושא האיש הרזה על גבו נבחרת סומו, וזו הולכת ומשמינה.
השבוע פורסם דו"ח הממונה על השכר במגזר הציבורי. הדו"ח נכתב בשפה עדינה, שאינה מטשטשת את המסקנה שעולה ממנו: אם תימשך מגמת ההתרחבות של המגזר הציבורי, לא ירחק היום שבו יקבור את כל כלכלת ישראל.
"בעשור האחרון השכר לעובד במשרדי הממשלה, במערכת החינוך ובמערכת הבריאות הממשלתית עלה עלייה ניכרת יותר ממדד המחירים לצרכן ומהשכר במשק", מציין הדו"ח. הוא ממשיך ומתאר את תוצאות הקביעות ומנגנוני שכר מבוססי ותק: אין תחלופה של עובדים לא מוצלחים, כי אסור לפטר. "שכרם של עובדים לא משכילים שנשארים במקום עבודתם עולה עלייה חדה בהרבה לעומת אלה שעברו למגזר הפרטי. אפשר ללמוד מכך על הבעייתיות של עליית השכר האוטומטית" - מעיר הדו"ח ומוסיף: "עובדים שאינם בעלי הכישורים המתאימים, וגם כאלה שנשחקו ואיבדו את המוטיבציה לאורך הזמן, עשויים להישאר זמן רב בתפקידם רק בגלל מנגנון הקביעות. מצב כזה עלול לפגוע במעסיק, שהיה יכול למצוא עובד שיבצע את העבודה באופן מוצלח יותר". המעסיק, כדאי להזכיר, הוא הציבור שמשלם את משכורות העובדים הללו.
"ציון הפסיכומטרי של עובדים שמתחילים לעבוד במגזר הציבורי נמוך מציון הפסיכומטרי הממוצע של עובדים שעוזבים את המגזר הציבורי", ממשיך הדו"ח. כלומר: המגזר הציבורי יצר מנגנון מוגן היטב, שבו בעלי הכישורים הנמוכים נשארים ומקבלים תנאי שכר ללא קשר לאיכות העבודה שלהם, והטובים - עוזבים בסופו של דבר למגזר הפרטי, שם ישתכרו יותר. התוצאה: מגזר ציבורי שיכולותיו נמוכות מאלה של המשק הכללי, ומשכורתו גבוהה יותר.
בשלב זה ניכרת נימה דקה מן הדקה של ייאוש, שכן ברור למחברי הדו"ח שיש סתירה מסוימת בין האינטרס הציבורי לבין מנגנון ההעסקה של משרתי הציבור. בכנות וביושר מונה הדו"ח חסמים לשיפור השירות הציבורי (אחרי הכל, הוא נועד לשרת את הציבור שמשלם את משכורתו ונתון לחסדיו, ולא לשתות את כספו כאילו אין מחר). חלק מרכיבי השכר מתחזים להחזרי הוצאות או לשיפור איכות העובדים כמו גמול השתלמות או אחזקת רכב. "תיקונם של חלק מהעיוותים במבנה השכר עשוי להגדיל את שיעורי המוביליות ואת פריון העבודה, ובד בבד לשפר את רווחת העובדים, אשר יוכלו ליהנות משכר גבוה יותר ומסיפוק רב יותר מעבודתם", מנסה הדו"ח לשכנע בעזרת גישה חיובית, ומייד נוחת על קרקע המציאות בחבטה: "עם זאת, ייתכן שיישומם ייתקל בקשיים מצד ועדי העובדים".
כל שנותר לקורא הוא להתנחם בכך שלכל הפחות, למרות העול על משלם המסים ועל תקציב המדינה, לפחות 700 אלף עובדי המגזר הציבורי מרוצים מתנאי השכר המופלגים שלהם ומהקביעות שהם חוסים בצילה. אך למרבה הצער, גרף נוסף מבהיר כי כל אלה לא מספיקים להעלאת המורל, ולכן שני שלישים מעובדי המגזר הציבורי נמצאים בסכסוך עבודה. מחציתם מתמשכים יותר משנתיים. הרגישים שבנו אולי יופתעו לגלות ששכרם של העובדים המסוכסכים גבוה ב־30% מהשכר הממוצע במשק, אך מכיוון שקראנו רק שליש מהדו"ח - כדאי לשמור את ההפתעה להמשך, כשנגלה שעובדי משרדי הממשלה עובדים רק 77% מהשעות המדווחות. מן הסתם לא מדובר ברמאות, אלא ברכיב שכר כלשהו שקבוע בהסכם קיבוצי.
מערכת הבריאות קורסת? לא אם סופרים את מספר העובדים בה, שגדל הרבה מעבר לשיעור הגידול באוכלוסייה. משכורות הרופאים והבכירים מהגבוהות במשק. כן, גם פה יש עניין של ותק. בעשור האחרון עלה שכר הרופאים ב־123%. אין ספק שבשלה העת לעוד שביתה.
ומה מצב מערכת החינוך? מספר העובדים בה גדל ב־25%, לעומת 18% גידול באוכלוסייה. רמת האוריינות המתמטית של המורים - מהנמוכות במדינות המתפתחות. שכר המורים גבוה מהממוצע במשק, וגם משכר המורים ב־OECD, וגם הוא מושפע בעיקר מוותק, כי למה שיהיה מושפע מאיכות ביצועים ומהישגי התלמידים? המורים עובדים פחות שעות ממקביליהם
ב־OECD, אבל זו לא בעיה, כי הם מרוויחים יותר, וכמובן - מוגנים כמו חבריהם למגזר הציבורי מפני פיטורים. וכמו כל חבריהם למגזר - נסו לנשום לידם את המילים "קיצוץ שכר", "חופש ניהולי", "פיטורי עובדים גרועים" - וכבר יימצא מי שידבר על זכויותיהם של העובדים החזקים, העשירים והבטלנים ביותר במשק, גם בימים כתיקונם וגם בזמן משבר בינלאומי שפגע רק בפראיירים מהשוק הפרטי.
ובכל זאת, ראוי לסיים בנימה חיובית: פערי השכר בין גברים לנשים במגזר הציבורי מצטמצמים. כל הכבוד, בנות! טוב לדעת שהצלחנו להגיע לשותפות שווה בשוד כספי הציבור.
