במקום פלייאוף, עוברים לשחק על הכבוד

קרובים ל-100 אחוז. אחרי ההפסד לצסק"א מוסקבה וכשנותרו לה עוד 9 משחקים, מכבי תצטרך כנראה לנצח עד סוף העונה כדי להיכנס לפלייאוף היורוליג. בהנחה שזה לא ריאלי, הצהובים יצטרכו רק לשמור על כבודם. הם יצטרכו לשנות את המנטרה של ״נילחם כל עוד יש סיכוי״, ל״נילחם על הכבוד עד סוף העונה״.

אתמול מכבי הצליחה לשמור על כבודה. היא הפכה משחק שהלך להשפלה גדולה לקאמבק גדול שכמעט הביא לה ניצחון. השאלה הגדולה היא איפה היא הייתה כמעט שלושה רבעים. למה צריך להתחיל לשחק רק כשהייאוש נראה כמעט מוחלט? למה אפשר לקלוע במחצית השנייה 47 נקודות ורק 33 במחצית הראשונה? למה אי אפשר להתחיל לשחק בקצב גבוה מההתחלה ולא רק ברבע הרביעי? מי שיתחיל לשחק בשלב כל-כך מאוחר סביר להניח שיישאר עם תחושה של כמעט ופספוס.

ברבע הקאמבק מכבי הפכה את עורה. היא עשתה זאת בשיטת הבלאגן והמשחק המהיר. היא עשתה זאת בעזרת שחקן הספסל כריס ג׳ונס ושחקן קצה הספסל - סנדי כהן. הם אלה שהעניקו את המהירות, הלחץ ההגנתי והאתלטיות. היא עשתה זאת גם בעזרת טיילר דורסי. אפשר לבוא בטענות לחוסר היציבות של דורסי, אבל נראה שהוא גם לא תמיד זכה למספיק קרדיט ולמספיק דחיפה. אם היה מקבל חצי מהגב לו זוכה סקוטי ווילבקין, ייתכן שמכבי הייתה מוציאה ממנו הרבה יותר.

אמש ראינו שוב את האמונה הבלתי נגמרת של יאניס ספרופולוס בווילבקין, אמונה שהפכה למוגזמת. יש ללכת עם הכוכב והמנהיג שלך ויש להגיד: "עד כאן" וללכת לפי מה שקורה במשחק. אם הוא לא טוב והוא לא היה שותף לקאמבק, הוא לא צריך להיות על המגרש במאני טיים. זה לא חובה. אפשר גם לנסות אחרת.

עם כל הכבוד לקאמבק הגדול של מכבי, גם לצסק"א היה בו חלק גדול. מה שקרה לה אתמול קרה לה בדיוק במשחק הקודם מול אולימפיאקוס. אז היא הובילה ב-25 הפרש וכמעט איבדה את המשחק ואתמול היא הובילה 22 הפרש וכמעט הפסידה. יש למאמן איטודיס בעיה לפתור. מהצגה של ״אלופת אירופה״ היא הפכה פתאום לקבוצה אנמית ומבולבלת ורק בסיום התעשתה. כשזה קורה לך פעם אחת אז זה מתקבל בשלווה, כשזה קורה לך פעמיים רצוף – אתה צריך לבדוק את זה. 

ומילה אחרונה על היריבה הרוסית. צירופו באחרונה של גבריאל לונדברג נראה כמו מהלך מבריק. מי שעד לא מזמן היה שחקן כמעט אלמוני, בעוד זמן קצר יהפוך לכוכב אירופי גדול.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו