"חצי נחמה" הוא המאמר המפורסם ביותר של "אחד העם", אבי הציונות הרוחנית. טקסט מכונן שהתפרסם ב־5 באוקטובר 1892 (י"ד בתשרי תרנ"ג) בעיתון העברי "המליץ". אחד העם מנסה להתמודד עם האנטישמיות הרווחת בין גויים ויהודים שמקבלים על עצמם את האשמה.
במילותיו: "סופר אחד רוסי שאל באלו הימים בתמימוּת: 'אחר שכל העולם שׂונאים את היהודים, וכי אפשר לאמור, שכל העולם חייבים והיהודים זכאים?' ושאלה כזו מתגנבת עתה גם אל לב רבים מאחינו: וכי אפשר לאמור שכל אותן התכונות הנשחתות והמעשׂים הרעים שכל העולם מייחס ליהודים אינם אלא 'בדותא?"
בלוגיקה פשוטה מפרק אחד העם את ההנחה כי הסכמה כללית היא הוכחה לקביעת אמת עובדתית. ואין טוב מדוגמת עלילת הדם המאשימה את היהודים בשתיית דם ילדים נוצרים.
"וכי אפשר שכּל העולם חייבים והיהודים זכאים?". אפשר ואפשר, ועלילת הדם תוכיח. פה הרי היהודים זכאים וטהורים כמלאכי השרת: "יהודי ודם! היש שני הפכים גדולים מאלו? ואף על פי כן". טוען אחד העם כי מכיוון שאנו יודעים שעלילת הדם מבוססת על שקר - משום שיהודים מצווים על איסור אכילת דם - ברור שאנחנו צודקים. עלילות הדם מהוות מעין "חצי נחמה" בהיותן הוכחה ליהודים שלשנאתם אין בסיס עובדתי.
ולמה אני פותח את הטור עם אחד העם וחצי נחמה? לא בגלל עלילות דם (ולא שאין פה בסביבה עלילות דם ותיקים תפורים, יש ויש, אבל אני בא מזווית אחרת). הלוגיקה של אחד העם הדליקה אותי השבוע. הרעיון של חצי נחמה. לגלות באמצעות המציאות הנחשפת, כמו בגירוד כרטיס חיש גד, שאני לא משוגע, שהדברים שאמרו עליך, שבגללם לפעמים אתה מפקפק בעצמך, מתבררים כאמת. לכן מבחינתי תשובת השופט בדימוס דוד רוזן, נציב הביקורת על הפרקליטות, לתלונה שהגיש דובי שרצר, חוקר בכיר מח"ש על פגיעה חמורה בטוהר החקירות נגד רה"מ, היא אפקט תרפויטי עבורי.
בגדול, רוזן ביקר בחריפות את הפרקליטות בעניינים הנוגעים לפרשות שבהן נאשמו נתניהו ורעייתו. "הפרשות אופפות ענן מכביד שראוי לפרקליטות לעשות כל אשר בידה להסירו ובהקדם". רוזן המליץ לממלא מקום פרקליט המדינה, עו"ד עמית איסמן, "לעשות על פי מיטב שכלו וכוחו להסיר העננה לטובת מעמדה ושמה הטוב של הפרקליטות במדינה".
הסיפא כמובן מצחיקה, הפרקליטות הרי לא סופרת את רוזן. בסיכול של גרסטל שכפה שי ניצן על איילת שקד ומנדלבליט, כיסחו את כל סמכויות הנציב. רוזן יכול רק להפציר ולהתחנן למ"מ פרקליט המדינה לקיים בדיקה אם הפרקליטות שיקרה.
זה ארבע שנים שאני צועק שהתיקים תפורים, שהחקירה מזוהמת מראשיתה ושנעשו כאן דברים איומים בשם המלחמה בשחיתות הציבורית. בעיניי, מי שהפר אמונים מול הציבור אינו רה"מ אלא אלו שחקרו אותו, אלו שתובעים אותו, אלו שלא חיפשו אמת ולא חיפשו צדק אלא את הראש שלו.
קוראים לי שופר, קונספירטור, חבר בכת. אני שם פס כמובן אבל גם אני עצרתי לשאול את עצמי אולי טעיתי ואיני מבין את התמונה הגדולה. אולי נשביתי בקסם תיאוריית קונספירציה שהתיישבה על רגשותיי כלפי רה"מ? אולי השתגעתי?
אני זוכר ישיבה עם קולגות, שמאלנים בדרגות חומרה שונות (בדיחה...) ואחד מהם טען שאני הורס את המדינה, פוגע בכל מה שבנו כאן. אני שהייתי שמאלני? בגללי קץ הדמוקרטיה?
ואז לבנה אחר לבנה, סדק אחר סדק מתגלה לי שאני בסדר. שהמציאות איתי. שלא השתגעתי וטיפסתי על קירות חלקים של קנוניות סתרים. גם הנציב רוזן רואה שזה מסריח. הוא אמנם מאופק וכמובן שומר על השורה אבל גם הוא לא יכול להתעלם מעובדות, מראיות, משינויי גרסאות. השאלה מי שומר על השומרים מקבלת משנה תוקף עם טוויסט פארודי.
בקצרה, במה מדובר? דובי שרצר, לשעבר חוקר בכיר במח"ש, הגיש תלונה נגד ראשת מח"ש קרן בר מנחם, שלטענתו מנעה חקירה באזהרה של רפ"ק אבי רוטנברג, מי שעמד בראש צוות חקירת תיק המעונות של אשת רה"מ ובד בבד קיים קשר רומנטי עם ג'ודי ניר מוזס, מבעלי "ידיעות אחרונות" ואחותו של מו"ל העיתון נוני מוזס (שהיה חשוד בתיק 2000 ונאשם במתן שוחד לראש הממשלה). על פי שרצר, בר מנחם מנעה את בדיקת החשד לרוטנברג משיקולים זרים ובלתי ענייניים כדי לא לפגוע בחקירות תיקי רה"מ. שרצר גם טען כי נמנעה בדיקת היעדר הדיווח למח"ש על ידי צמרת המשטרה, כיוון שהדיווח בוצע רק בחלוף כשנה וחצי מגילוי ניגוד העניינים לכאורה.
בסעיף 150 בדו"ח קובע רוזן כי שרצר צודק בחלק מהותי מטענותיו. "נוכח האמור, מצאתי טענותיך בעניין ההשתהות בקבלת ההחלטה על גניזת התיק, ועיקר אי העברת החומרים לגורמי התביעה - מוצדקות". מה זה שווה? לא הרבה.
שרצר טען גם כי ראשת מח"ש סירבה לקבל ממקור במשטרה מידע הנוגע להתנהלות פסולה של החוקרים בתיקי רה"מ, משום שנמסר בעילום שם. בר מנחם טענה כי מדובר בעלילה וכי שרצר מנהל מסע רדיפה נגדה. לבקשת רוזן הסכימו שרצר, סגן ראש מח"ש משה סעדה התומך בגרסתו וקצין מודיעין לשעבר במח"ש לעבור בדיקות פוליגרף, אך הבדיקות לא נערכו.
שימו לב לגרסה המתפתחת של מנהלת מח"ש: בגרסה הראשונה לרוזן היא מכחישה את הטענה כי מנעה בדיקה באשר לאופן חקירת תיקי רה"מ ושאסרה לקיים פגישה עם איש משטרה "המקורב לחקירת תיקי ראש הממשלה", ש"בידיעתו מידע המצביע על ביצוע חקירות פסולות אשר לדידו גובלות בפלילים", בטענה כי "מח"ש אינה מפריעה לחקירת תיקי רה"מ".
מנהלת מח"ש טענה כי לא היו דברים מעולם וכי התלונה נבעה משיקולים זרים ובלתי ענייניים. אבל לאחר ההצעה לפוליגרף ועדות קצין המודיעין שאישר את דברי סעדה ושרצר, יש שינוי גרסה: מנהלת מח"ש פתאום מדברת על שיחת מסדרון שהיא לא לקחה ברצינות.
כותב רוזן בסעיף 111: "בנסיבות אלו, ייתכן בהחלט ש'תפסת' את מנהלת מח"ש ל'שיחת מסדרון' שכזו, במהלכה 'זרקת' לה אמירות כלליות ואמורפיות לחלוטין, וייתכן כי אף השיבה לך מנהלת מח"ש תשובה כללית כלשהי, אך בוודאי שלא אמרה את האמירות המיוחסות לה על ידך כעת".
לסיכום כותב: "לא ניתן להותיר את הדברים במקומם. הפרשות אופפות ענן מכביד, שראוי לפרקליטות לעשות כל אשר בידה להסירו ובהקדם".
לכן אני לא משוגע וזו חצי נחמה.
