זה קורה לנו מדי סוכות, פסח ובכל יום זיכרון ועצמאות, כשאנו מתרוממים אל פסגות "היחד" והמשותף והמאחד, וזה קרה לנו גם השנה, שהיתה אחת המשבריות והמטורללות שחווינו כאן מאז עצמאותנו המחודשת. "הכפתורים הנכונים", הטובים והממכרים הללו, נלחצו שוב: בתשרי דיברו איתנו על "סוכת השלום והפיוס". בפסח, על "ארבעת הבנים שכה שונים זה מזה ובכל זאת מסיבים יחדיו אל שולחן הסדר", והשבוע על היחד הכי אמיתי, הכי כואב והכי סופי, שטמון, בלי הבדל דעה או מפלגה, מתחת למצבות הלבנות בהר הרצל.
אבל עכשיו מגיעים ימי החולין של אחרי החגים, והיחד שלנו חולה. דיבורי הגבוהה־גבוהה היפים (באמת) של מנהיגינו, אינם עומדים במבחן המציאות; אינם עומדים במבחן היחד; אינם עומדים במבחן הכי יהודי: מבחן הסולידריות והערבות ההדדית. הרחוב, משני הצדדים, עדיין מוטרף כאילו הוא נתון עדיין בעיצומה של מערכת בחירות. רק כוחות משטרה מונעים קטטות המוניות ו"יד איש באחיו". בבלפור, ליד משכן הנשיא ומול הכנסת, מניפים מפגינים את דגל ישראל כששני פסיו צבועים אדום, והמחאה, משני הצדדים, קיצונית ומשסה.
גם ההנהגה שופכת דלק על שריפת האסמים הזאת. מי שמסוגל לפגוע בעניין קיומי כמו המשך אספקת החיסונים של חברת פייזר, רק כדי שבמשרד המשפטים יישב השר "שלו", ממש כמו מי שמטרפד פעם אחר פעם העברת תקציב, עניין קיומי, כדי לשמר את פתח המילוט שלו מקיום הרוטציה - רק מגביר את המשטמה ההדדית. מערכת פוליטית, שמטפחת שנאה, עסוקה בחרמות וגוררת את הציבור לארבע מערכות בחירות בתוך שנתיים, לא רק מרסקת ומפוררת את המרקם החברתי הישראלי, העדין והמורכב. היא גם משדרת שהאישי והפוליטי גוברים על טובת הציבור.
ערבים למי?
אנו זקוקים לדבק, אבל רוב המפלגות מלבות את אש הפירוד. מלחמת אזרחים בעצימות נמוכה עדיין אינה מתנהלת ברחובותנו, כפי שטען חגי סגל ב"מקור ראשון", אבל אנו כפסע ממנה. הסולידריות והערבות ההדדית, שעליהן היתה גאוותנו, נפרמות. יותר ויותר חלקים באוכלוסייה הופכים מחויבים בעיקר לקבוצות ההתייחסות שלהן ופחות לחלקים אחרים בחברה. זה קורה בין חרדים וחילונים, ובתוך המגזר הדתי־לאומי בין אורתודוכסים מודרניים לבין חרדלי"ם. זה קורה כמובן בין המחנה השונא המכונה "רק לא ביבי" לבין המחנה המעריץ, והלעיתים עיוור, שמכונה "רק ביבי". זה מתרחש בתחום החברתי והכלכלי, כשתהום נפערת בין מעמדות שונים באוכלוסייה; בין מאות האלפים שאיבדו את מטה לחמם - ובהם כאלה שהפכו לעובדי קבלן, משוללי זכויות סוציאליות - לבין מי שצלח כלכלית את הקורונה.
המילים שפותחות את פרשת ניצבים בספר דברים: "אתם ניצבים היום כולכם", גויסו אף הן לאחרונה למערכה, כסמן קדום של סולידריות ואחריות משותפת שרלוונטי לימינו אנו. "כולכם", מדגישים הפרשנים - משמע "כולנו, יחד, שערבים זה לזה". בקורונה הבריאותית אכן היינו עדים למסכת מופלאה של התנדבות והקרבה. עשרות אלפי עובדי רפואה וסיעוד התמסרו לטיפול בחולים, לעיתים תוך סיכון חייהם. עובדי רווחה, מתנדבים, עמותות וקהילות הפעילו מניפה רחבה של עזרה הדדית וסיוע לבודדים, קשישים ואוכלוסייה בסיכון. בקורונה הכלכלית - זה קורה, אבל הרבה פחות. בתחום ההנהגה הציבורית והפוליטית לא זו בלבד שזה לא קורה, אלא מתרחש ההפך הגמור:
שפת ההנהגה, וכנגזרת מכך גם שפת הרחוב, הפכה למפלגת, מאשימה, מכלילה ומסכסכת. בקרב רבים הפכה שנאת האחר והמחלוקת עימו לכה מובנית ואינהרנטית, עד שהיתה למגדיר הזהות הראשוני, כשרק היריב ועמדותיו מגדירים ומעצבים את מי שהם. כך נמחקת הנורמליות וכמעט אין עוד אפשרות לשוחח מבלי להכפיש, לדון מבלי "למחוק" את האחר שמולך, להתווכח מבלי להגחיך. להכיל שוני וחילוקי דעות. מה שלא כולל לפחות מעט בוץ, נופל על אזניים אטומות, ומה שנאמר בשקט כבר אינו נשמע.
בשנה ה־73 לקיומה, מדינת ישראל משתנה. היא אינה עוד חברה שבה שולטת הגמוניה אחת, אלא מגוונת פי כמה. יותר מסורתית, יותר שמרנית, יותר לאומית ופחות חילונית וליברלית. זה טוב וזה רע. זה טוב שאיננו נוהגים כעדר ומבינים שאחדות אינה אחידות. זה רע, כי איננו באמת יודעים כיום איך לנהל את חברת השבטים שלנו, והדם הרע והדה־לגיטימציה ההדדית גוברים.
כללי משחק חדשים
להנהגה הפוליטית שנבנית מהקיטוב, יש אפשרות להתנהל אחרת, ולהיבנות דווקא מהרגעתו. גם ל"סחורה" הזאת יש ביקוש. היא יכולה להשפיע טוב ולשפוך מים על מוקדי בעירה, במקום ללבות אותם. הבחירה בידה. היא יכולה להמשיך לפמפם הפחדה, שנאה והסתה, אך היא יכולה גם לפמפם הכלה, אהבת חינם וקבלה.
היא יכולה לעבוד כדי להיראות טוב והיא יכולה גם לעבוד כדי שיהיה טוב, ואחרי יותר מ־6,000 מתים במגיפה, לחבוש פצעים במקום לחטט בהם. רוב הציבור בישראל מחפש נחמה ולא נקמה ומשטמה. רובנו מבקשים שלום פנימי, אחדות וערבות הדדית גם בימי חולין ושגרה, ולא רק בהצהרות נמלצות של ימי חג ועצמאות.
העם היהודי, שלאורך דורות רומם את תרבות המחלוקת וידע להכיל ריבוי פנים ודעות, ידע גם כיצד להסכים שלא להסכים. עכשיו הגיעה העת לאמץ מחדש דרך זו. רק לפני ארבעה חודשים הוצג בבית הנשיא נוסחה הסופי של מגילת הייעוד המשותף שלנו. 30 הוגי דעות מכל רחבי העולם היהודי, מהארץ ומהתפוצות, חיברו אותה. היא הוצגה בקהילות יהודיות ובכנסים בינלאומיים רבים, תחת הסיסמה: Different but Same, שביקשה לחזק את התפיסה שאיננו צריכים להסכים על כל דבר, אך יש לנו בסיס משותף איתן. המגילה הציעה מפת דרכים לעם היהודי. המפה גובשה בין היתר על בסיס משאל שנערך בין 135 אלף יהודים בישראל ובעולם. 41 אחוזים מהם סימנו את הערך של ערבות הדדית כאחד הערכים הכי חשובים בעבורם.
בישראל נערכו בעבר "מגילות" או "אמנות" דומות. אמנת כנרת למשל נועדה להסדיר את היחסים בין הקבוצות השונות בחברה היהודית בישראל אחרי רצח רבין, "אמנת גביזון־מדן" ביקשה להסדיר את היחסים בין דתיים וחילונים.
האמנות הללו לא השיגו את ההשפעה המבוקשת, בין היתר מכיוון שככלל, הפוליטיקאים, אלה שאמורים ליישם אותן, הודרו מהן. בדיעבד ניתן לומר שזו היתה טעות. האמנות הללו, ודומות להן, הרי נוסחו בעיקר בעבורם, ואם הם לא בעניין, אז אין עניין. עכשיו, על כל פנים, הגיע זמן תיקון, בהנהגה ובציבור, וצריך לייצר שוב שיח דומה, ולנסח כללי משחק ברחוב ובזירה הציבורית, שיתרמו לריפוי היחד החולה שלנו.
