העורף השפוי

מטבע הדברים, אותות האסון, תחושות האבל וההלם והרגשות הקשים הנלווים לבשורות על נפילת לוחמינו בקרבות המתמשכים ברצועת עזה, עדיין מלווים את כלל החברה הישראלית באופן קבוע.

זהו מצב מתבקש, תגובה בריאה למאורעות ולמצב הלחימה הישראלי היומיומי. אזרחי המדינה מעדיפים לחיות את חייהם בצל המלחמה כשהם בבתיהם, או יוצאים מהם כמעט רק לפעילויות חיוניות - בעיקר לימודים ועבודה - או לכל היותר לשמחות משפחתיות ולמעגלים חברתיים קרובים.

הדבר ניכר גם בהוצאות הכלכליות: בחברת שבא, המנהלת את מערכת התשלומים הלאומית בכרטיסי אשראי, התייצב שיעור השימוש בכרטיסי אשראי בישראל על 20% פחות מאשר בימי שגרה.

זה בריא בהחלט. האבל מוצדק, וחוסר החשק להתעסק בשמחות קטנות של יום חולין, לצד החשש מהבאות והצורך להזדהות עם הלוחמים המסכנים את חייהם, הם הסבר יותר מאשר סביר להתחפרות הישראלית. אך המצב חייב להשתנות לכיוון החזרה לשגרה, גם בתחומי הצריכה והבילוי.

יציאה לארוחה במסעדה, הצטיידות בקניונים וניתוק לשעתיים בקולנוע הם לא רק לגיטימיים - הם נדרשים, ומהווים מרכיב חשוב לא רק בחוסן הלאומי, אלא גם בחוסן המשק וביכולת לנהל נורמליות במצב שכולו אי־נורמליות.

מובן שאין צורך והצדקה למסיבות ענק, להשקות, לקוקטיילים או להופעות מקפיצות כאילו אנו חיים בעידן שלפני 7 באוקטובר, וגם את השימוש במילה "בילוי" אפשר לאפסן ליד המועקה בחלל הבטן. אך יציאה לצורכי התאווררות וקיום חיים בעורף הם יותר מנדרשים בעת הזו.

החיילים הלוחמים בעזה עושים זאת, בין היתר, כדי לאפשר בדיוק את היכולת הזו, את שגרת החיים במדינת ישראל. בעלי העסקים זקוקים לכך כדי להמשיך להפעיל את גלגלי השיניים של הכלכלה הישראלית. אויבינו צריכים לראות ששבירת השגרה בישראל היא לא משהו שיוכלו לרשום לעצמם כהישג, וכשאף אחד לא שומע - אפשר להודות בינינו לבין עצמנו שגם אנחנו, אלו שנותרו בעורף, זקוקים להפוגה, דווקא בשל סל הרגשות הקשים ובשורות האיוב שנחתו עלינו בשבועות החולפים.

מסעדה שבה ישובות משפחות, קניון שבו הורים משוטטים עם פעוטות וגלידרייה עמוסה בני נוער הם לא תמונות של ניתוק מהמציאות, המעידות על קהות נוכח המצב או השכול, אלא חלק בפאזל שמרכיב את תמונת הניצחון הישראלית במלחמה שנכפתה עלינו.

אויבנו צריכים לראות ששבירת השגרה בישראל היא לא משהו שיוכלו לרשום לעצמם כהישג, וכשאף אחד לא שומע - אפשר להודות בינינו לבין עצמנו שגם אנחנו, אלו שנותרו בעורף, זקוקים להפוגה, דווקא בשל סל הרגשות הקשים ובשורות האיוב שנחתו עלינו בשבועות החולפים

גם העובדה שהתרחבות המלחמה לגזרות אחרות עלולה, חלילה, להידרדר למצב שבו יציאה סתמית מהבית תהיה בעייתית ברמה הביטחונית, צריכה להיות מובאת בחשבון. זה זמן לצאת מהבית, לחייך ואף ליהנות בהיקף מצומצם, דווקא בימים קשים וטעונים אלה. אחד מסודותיה הגדולים של מדינת ישראל הוא ההתמקדות בבניין, בהתפתחות ובחיים בנסיבות הכי קשות. הלוואי שלא היה צורך בדרבון עצמי, אך המלחמה והאסון שפתח אותה עוד קיימים.

קיום חיים שגרתיים ככל האפשר הוא חלק מהמאמץ המלחמתי. לא זוהר, לא טבעי, לא מלא גבורה - אבל לגיטימי וחיוני.