עצמאות אסטרטגית, אידיאולוגית ומוסרית

המלחמה משנה, וראוי שתשנה, את מושגי המחשבה, ואחד המרכזיים שבהם הוא מושג העצמאות.

עלינו להבהיר אותו לעצמנו מחדש, לפי מה שהמלחמה חושפת ועוד תחשוף ביחסינו עם אומות העולם - ידידים, אויבים ומי שהם לא אלה ולא אלה.אנחנו צריכים לחזור ולברר לעצמנו מה הם גבולות העצמאות האסטרטגית שלנו.

עלינו להבין עד כמה אנחנו עומדים ברשות עצמנו מבחינה אידיאולוגית. וחובתנו לחזור ולהגדיר מאין אנחנו שואבים את אמות המוסר המדריכות אותנו בתור קיבוץ בני אדם, כלומר - עד כמה מקורן בנו ובדיון המוסרי שאנחנו עורכים בינינו לבין עצמנו, ועד כמה מקורן מחוץ לנו.

המושג "עצמאות" מטבעו איננו מושג בינארי. כלומר, גם יחיד מסוים וגם קיבוץ אנושי מסוים אינם עצמאיים או לא־עצמאיים. הם עצמאיים במידה זו או אחרת, הנעה בין מידה מזערית לבין מידה רבה יותר ויותר של עצמאות. אף מדינה, גם לא מעצמת־על, איננה עצמאית לחלוטין. מגבלות העצמאות של מדינת ישראל הן תוצאה של קוטנה היחסי (הגם שהיא גדלה מאוד דמוגרפית וכלכלית) ושל בידודה היחסי באזור עוין. קוטנה ובידודה גררו בראשית המדינה קושי בקשירת בריתות עם מדינות אחרות. בימינו הם גוררים תלות בבעלי ברית, ככל שהמדינה הצליחה לקשור בריתות. לפיכך, יחסי הגומלין שלנו עם ארה"ב, ובהרחבה עם בעלות בריתה הדמוקרטיות, מגדירים את תחום העצמאות שלנו ואת גבולותיו. כאשר ארה"ב שלחה הנה צי אימתני למדי בתחילת העימות היא סיפקה לנו תמיכה חשובה, אבל גם המחישה את גבולות עצמאותנו מולה.

הדבר בא לידי ביטוי ברמה הטקטית של ניהול המערכה ברצועה. יש לאמריקנים השפעה רבה, אך לא מוחלטת, על מדיניותנו כלפי הרצועה, למשל בהכנסת משאיות דלק. הדבר ודאי בא לידי ביטוי גם בשיקולי הממשלה אם ומתי לפתוח במערכה מול הגיס האיראני־לבנוני המאיים על יישובי הגליל העליון בפלישה, ועל המדינה כולה במערך הרקטות שלו.

תפקידה המובהק של הממשלה הוא להעריך נכונה בכל זמן ומצב, בלי הפרזה ובלי המעטה, את מידת העצמאות העומדת לרשותנו לשם הגנה על האינטרסים החיוניים שלנו. זו משימה כבדה שאין נוסחת פלאים להתמודד איתה. אבל אפשר לקבוע שהממסד הצבאי־ביטחוני שלנו נוטה מסיבות שונות להפריז בתלות שלנו, אולי מתוך אי־הבנה שאפשר וחיוני לצמצם תלות ולהרחיב את מידת העצמאות האסטרטגית שלנו, גם אם לעולם לא נהיה עצמאיים לחלוטין.

היגיון דומה חל גם על תחומי האידיאולוגיה והאתיקה. במדינת ישראל השתררה תפיסה כמעט עבדותית המאמצת ללא ביקורת אידיאולוגיות "פרוגרסיביות" השליטות באליטות של ארצות המערב הדמוקרטי ורואה בהן מגדלור שעלינו לכוון עצמנו לפיו. אבל האמת היא שהארצות האלה מצויות במשבר עמוק, ואל לנו לשאוב מהן השראה רעיונית. ההתקפה על הלאומיות ועל התרבות והדת של העמים בארצות צפון אמריקה ואירופה מחוללת בהן ניווּן עמוק והלך רוח אובדני, ואל לנו להתמסר אליו.

תפקידה המובהק של הממשלה הוא להעריך נכונה בכל זמן ומצב, בלי הפרזה ובלי המעטה, את מידת העצמאות העומדת לרשותנו לשם הגנה על האינטרסים החיוניים שלנו. זו משימה כבדה שאין נוסחת פלאים להתמודד איתה

זה לא אומר שעלינו להסתגר בפניהן. אולי להפך - עלינו להציב בפניהן מופת אידיאולוגי אחר, ציוני־דמוקרטי, הדוחה את טשטוש הזהויות המחולל אצלן ירידה חברתית ומוסרית חמורה. קל וחומר שארצות המערב אינן המגדלור שינחה אותנו בהלכות מלחמה ומוסר. צריך להבחין בין הצורך להסביר בעולם את דרך המלחמה שלנו לבין שיפוטנו העצמי על דרכנו.

אנחנו "מחוקקים לעצמנו" את מוסר המלחמה, כיצד לנהוג בלא־לוחמים, עד כמה מותר לרחם על אכזרים ומה התוקף המוסרי וההיקף של משימה כמו עקירת הרשע החמאסי. ואם ננהג לפי הערכים שלנו ונדבק ברוח היהדות, מובטח שגם יקל עלינו להסביר את עצמנו לידידים בעולם.