אסור לאנוס גם את המציאות

בעיתון סטודנטים באוניברסיטת ייל שבארה"ב צונזרו "טענות בלתי מבוססות" לגבי אונס ועריפת ראשים • בחירה זו היא למעשה הכחשה של ניסיון לרצח עם

אונס, צילום: GettyImages

"קשקוש" - כך כינתה חנאן עשראווי, ד״ר לספרות אנגלית והאישה הראשונה שנבחרה לוועד המרכזי של אש״ף ולמועצה המחוקקת הפלשתינית, את האונס ההמוני והמזעזע שעברו ילדות וילדים, נערות ונשים יהודיות וישראליות בכל הגילים, על ידי מחבלי חמאס בבוקר שבת, 7 באוקטובר.

התגובה של עשראווי מטרידה ביותר, בעיקר בשל היותה פעילה פמיניסטית שלקחה חלק ביוזמות שלום של נשים ישראליות ופלשתיניות. אבל למרבה הצער, עמדתה מבטאת גם את הלך הרוח הרווח בקהילות רבות שדוגלות בפמיניזם ובזכויות אדם, לא רק בעולם הערבי - אלא בעולם המערבי כולו.

העדויות על אונס המוני נשמעות. מספרים אותן הפתולוגים שטיפלו במאות הגופות, אנשי זק״א שאספו אותן, אנשים שהיו שם וגם התמונות והסרטונים שהופצו ברחבי העולם. אפילו מחבלי חמאס הודו שביצעו את הפקודות שקיבלו לאנוס נשים יהודיות.

קשה לשמוע, ובוודאי לראות, את סימני האונס. קשה אפילו המחשבה שדבר כזה קרה. הקושי הזה משרת במידה רבה את ההכחשה הגורפת שנשמעת מצד ארגוני זכויות האדם, הארגונים הפמיניסטיים והארגונים למען הלהט״ב, כולל ארגונים בינלאומיים גדולים. פרטים מהטבח כבר מושמטים מדיווחים שונים ברחבי העולם. בעיתון סטודנטים באוניברסיטת ייל שבארה"ב, למשל, צנזר העורך ״טענות בלתי מבוססות״ לגבי אונס ועריפת ראשים. בחירה זו היא למעשה הכחשה של ניסיון לרצח עם, שבתוכו מעשי אונס שיטתיים.

ב־2008 קבעה מועצת הביטחון של האו״ם שאונס נחשב פשע מלחמה, פשע נגד האנושות או מרכיב של רצח עם, כשאדם מלאום מסוים תוקף מינית אדם מלאום אחר באזור של סכסוך. האו"ם היה לקול עבור הנשים היזידיות, הנשים ברואנדה, בקונגו, בבוסניה ובמצרים, והוא ידע גם לגנות את השימוש באונס כנשק על ידי הרשויות באיראן.

אבל ביחס לאונס ולעינויים הברוטאליים וההמוניים שעברו נשים וילדים יהודים - ארגון הנשים של האו"ם הפגין אדישות מטלטלת; התגובה שלו הגיעה באיחור רב, ורק לאחר לחץ ציבורי, ולבסוף התייחסה באופן כללי ל"אלימות משני הצדדים".

קיימות דילמות רבות ומורכבות בהגדרתו של אונס כפשע שנאה או כמעשה טרור. אחת מהמרכזיות שבהן היא החשש מפני תיוג גזעני של ציבורים, לרוב מיעוטים דתיים או אתניים, כתוקפים מיניים, כפי שאכן קרה לאורך ההיסטוריה. בישראל, אונס מוגדר כמעט תמיד כמעשה פלילי בלבד. על מנת שיוכר כמעשה טרור או כפשע שנאה - על הנפגעת להוכיח את הכוונה שמאחורי המעשה. ודבר זה נכון לגבי נשים מכל הלאומים השונים.

יש סיבה לכך שקיימת הגדרה ייחודית בחוק לפשע שנאה, כך שמי שמבצע אותו נושא בעונש כפול. אנשים שחווים פשעי שנאה מדווחים על תחושת השפלה לא רק מהמעשים האלימים עצמם, אלא גם מהביזוי על רקע לאומי, אתני, מגדרי או דתי. לכן, ההגדרה של אונס כפשע שנאה היא אמירה חברתית נחוצה - אך לא די בכך.

קשה לשמוע, ובוודאי לראות, את סימני האונס. קשה אפילו המחשבה שדבר כזה קרה. הקושי הזה משרת במידה רבה את ההכחשה הגורפת שנשמעת מצד ארגוני זכויות האדם, הארגונים הפמיניסטיים והארגונים למען הלהט״ב, כולל ארגונים בינלאומיים גדולים

כשמופעלת אלימות מינית כלפי אישה מקבוצת לאום מסוימת על ידי אדם מקבוצת לאום אחרת, היא הופכת למעשה של טרור. זאת משום שהוא נועד להטיל אימה על כל הנשים מאותה הקבוצה. אלא שבשם הפחד מתיוג של גזענות, הכרה כזאת נעדרת ברוב המקרים (עוד הרבה לפני 7 באוקטובר), וכך, המרחב הציבורי במקומות רבים בישראל ובעולם הופך למרחב של טרור מיני נגד נשים.

האירועים של 7 באוקטובר היו קיצוניים בכל קנה מידה - אבל גם אותם יש מי שעדיין מכחישים. מי שנאנסו לרוב נרצחו לאחר מכן, והם לא יכולים לספר את סיפורם ולתבוע צדק לאחר העוול המחריד שנעשה להם. גם אם קשה עד בלתי אפשרי לדבר על אונס - הקולות שלהם מוכרחים להישמע. והמשימה הזאת מוטלת עלינו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר