לפני שנים אחדות הופיע משה פייגלין בפאנל עם תא"ל (מיל') גיורא ענבר. תוכנית בוקר, עוד ויכוח שכזה על עזה. פייגלין ביקש להבין מהביטחוניסט בדימוס "מיהו האויב - המנהרה או חמאס?" ענבר התמהמה להשיב, ולאחר חשיבה קצרה ענה בהחלטיות: "המנהרה".
המנהרה היתה האויב לפני כמה שנים, ועכשיו, כמעט בלית ברירה, הגדרנו שהאויב הוא חמאס. שוב אנחנו מחמיצים.
אנחנו מחמיצים כי שוב אנחנו מסרבים להקשיב לצד השני. קשה להקשיב לאמת, ואני כותבת את זה בלי בדל ציניות. לדעת שלצידך חיות מפלצות אדם זו הכרה כואבת, שאין בסופה אור.
אבל כדי שלא נחיה בפסטורליה ויום אחד נתעורר לזעקות שבר, כדאי להקשיב - ולהגדיר מחדש את האויב. נקשיב לראשי הרשות הפלשתינית, נקשיב למי שמפגין, נקשיב למטיפים במסגדים, נקשיב למה שהם מחנכים אליו. כרגע אנחנו מדחיקים.
הגרפיטי הנאצי שהופיע לפני כמה ימים בחווארה, לדוגמה, הוא לא דבר חדש. בכפר בית אומר, לא רחוק מבית הוריי, הונף כמה וכמה פעמים בשנים האחרונות הדגל הנאצי. כך גם הלעג לנרצחים או לחטופים שלנו. לא מזמן, לאחר רצח האחים יניב, עמוד הפייסבוק הרשמי של עיריית חווארה לעג לרכב המחורר שלהם. והדחקנו.
הסתכלנו על זה בביטול, מעין גישה מתנשאת שאומרת: תנו לילדים לפרוק קצת עצבים, גם ככה הם לא יכולים לפגוע בנו יותר מדי. את רצח משפחת פוגל בלענו, אחרי הרצח המזעזע של אורי אנסבכר התקדמנו, צקצקנו "מה הם עשו שם" על האחים יניב שנרצחו בחווארה ועל שי ניגרקר ובנו אביעד שנטבחו באותו מקום.
לא אכפת לנו למה הם מחנכים את ילדיהם בבתי הספר. אנחנו מעלימים עין כשאפילו את הבעיות המילוליות בחשבון הם הופכים למלחמה ביהודים, בחישוב מתי הטיל ייפול על תל אביב. אנחנו לא טורחים לבדוק מה הם מפרסמים באמצעי התקשורת הרשמיים שלהם, ברשות הפלשתינית, ומסתכלים בביטול על קריקטורות אנטישמיות גבלסיות שמתפרסמות שם מדי יום. זה פשוט לא מעניין אותנו.
אנחנו שוב לא מקשיבים להם. הם אומרים שחור - אנחנו רואים לבן; הם אומרים מלחמה - אנחנו משכנעים שזה פרטנר לדו־קיום. עהד תמימי, נערת הפוסטר של עיתון "הארץ" וילדת הטיפוחים של השמאל הישראל, כתבה השבוע פוסט אנטישמי: "אנחנו נשחט אתכם, ואתם תגידו שמה שהיטלר עשה לכם היה בדיחה. נשתה את דמכם ונאכל את הגולגולות שלכם". ברחובות רמאללה, חברון, שכם וג'נין מתקיימות הפגנות המוניות של תמיכה בחמאס תוך קריאות "מי שיש לו נשק ומחביא אותו לחתונות - שיירה ביהודי או שייתן אותו לחמאס".
זה לא רק הרחוב, אלה גם קברניטיו. "העולם שרוצה לראות את היום שאחרי (המלחמה) צריך לדעת שחמאס מהווה מרכיב מרכזי בנוף הפוליטי הפלשתיני", אמר ראש ממשלת הרש"פ, מוחמד אשתיה.
הגרפיטי הנאצי שהופיע לפני כמה ימים בחווארה, לדוגמה, הוא לא דבר חדש. בכפר בית אומר, לא רחוק מבית הוריי, הונף כמה וכמה פעמים בשנים האחרונות הדגל הנאצי. כך גם הלעג לנרצחים או לחטופים שלנו
חנאן עשראווי, הדיפלומטית הכי בכירה ברש"פ, מגוננת על חמאס תוך שהיא מגדירה את הטענות על אונס וכריתת ראשים כ"קשקוש". "למה מתעקשים לתייג אותם כארגון טרור, ולא להבין את ההקשר הגדול?" תוהה עשראווי, "הם שיעור גדול מהפלשתינים". גם הפרטנר החביב אבו מאזן הצהיר אתמול ש"כל הפשעים ומעשי הטבח נגד בני עמנו לא יגרמו (לו) להניף דגל לבן... בנחישותו לסלק את הכיבוש, להקים את מדינתו העצמאית שבירתה ירושלים ולהביא לשיבת הפליטים". וגם הוא, כמובן, מעולם לא גינה או הכיר בטבח שביצע חמאס באותה שבת שחורה.
אין הבדל בין שונאי יהודים בחאן יונס או ברמאללה, אין הבדל גדול בין יחיא סינוואר לבין אבו מאזן, בין חמאס לפת"ח. יש אולי הבדל טקטי, אבל בטח לא מהותי אידיאולוגי. הבעיה היא בנו, אלה שמסרבים להקשיב. אז ממשלת ישראל, מיהו האויב?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו