דברי הימים של עם ישראל בארצו יחולקו ללפני ולאחרי 7.10.
הפגיעה הקשה והמיידית ביותר היתה ביישובי העוטף, אבל מעגלי ההרס מקיפים את המדינה ואת החברה כולה. יותר מ־130 אלף אזרחים נתבקשו להתפנות מבתיהם, אך ההערכה היא כי מספר הישראלים שהפכו לפליטים במדינתם כפול מכך.
לצד המחדל הצבאי, נראה שהממשלה מתקשה לתת מענה הולם לצורכי התושבים בחלק מהאזורים. כמי שהוביל את משרד העבודה והרווחה בתקופת משבר הקורונה אני יכול לסמן את קו פרשת המים, הרגע שבו עברנו לאסטרטגיה שיטתית שסייעה למיגור המגיפה ולשיקום החברה והכלכלה. זה היה הרגע שבו השלטון המרכזי בחר להעניק אמצעים ולהאציל סמכויות לראשי הרשויות המקומיות, כדי שיוכלו להפעיל את כל מערכות החיים בסינרגיה למען מטרה אחת, לאומית. זה גם מה שצריך לעשות עכשיו.
הממשלה משתהה בהעברת התמיכה לצורכי החירום והביטחון של יישובי קו העימות ומתישה בביורוקרטיה ובמדיניות קפוצה; ערים פריפריאליות שפיזרו את תושביהן לכמה מוקדים וקורסות תחת נטל התפעול, אינן מקבלות מספיק גיבוי. עדיין מורגש היעדר הסנכרון בין השלטון המרכזי למקומי, לצד המחסור הכרוני בתקציב. המדינה מורה על פינוי יישובי העוטף, בלי להכין מודל קליטה מסודר בערים הקולטות, שחלקן עומד בפני סכנת קריסה. בחלק מהמלונות התפוסה עומדת על 120 אחוז, וההערכות הן כי האזרחים שפונו מהדרום ומהצפון ייאלצו להישאר בהם עוד זמן רב. מעבר להזנה ולפינוי פסולת בהיקפים חריגים, איך מבטיחים חינוך לילדים? איך מאפשרים המשך שגרת תעסוקה לאורך זמן?
שורדי הזוועות לא בחרו לעזוב את בתיהם. יש מי שנמלטו על נפשם מאימת הטבח ופשעי המלחמה, ויש מי שנדרשו לעזוב בהנחיית המדינה. זו האחריות של כולנו שכל ישראלי יחוש "בבית"
תושבי עוטף ישראל שפונו ראשונים לאילת מקבלים מענה מסוים, במידה רבה בזכות התגייסות מרשימה של עיריית אילת, שכמעט שילשה את תושביה. עיריית שדרות, למשל, פרסה מערך שלם של חינוך, עובדים סוציאליים ותמיכה נפשית לתושביה השוהים במלונות אילת. יש מודלים דומים שאנחנו תומכים בהם, כמו במבואות חרמון, כאשר המועצה דואגת לצוות צמוד לכל קהילה, בכל בית מלון שאליו פונתה. למעשה, הרשות המקומית מתפרסת כעת על פני מלונות בשטח.
התקציב הממשלתי לצורכי החירום של העורף - ספק אם משתווה למאמץ הפילנתרופי חסר התקדים שאנו עדים לו. פדרציית ניו יורק השקיעה בשבועיים החולפים יותר מ־120 מיליון שקלים בחיזוק העורף ויישובי עוטף ישראל וקו העימות בצפון, בבתי החולים הקדמיים ובשלל ארגוני סיוע, חירום וביטחון.
שורדי הזוועות לא בחרו לעזוב את בתיהם. יש מי שנמלטו על נפשם מאימת הטבח ופשעי המלחמה, ויש מי שנדרשו לעזוב בהנחיית המדינה. זו האחריות של כולנו שכל ישראלי יחוש "בבית", גם כשהמציאות האכזרית תלשה אותם מתוכו. יהדות העולם, ובמיוחד יהדות ארה"ב, אינה עומדת מנגד, ולצד לובי אדיר בוושינגטון ועצרות ענק למען ישראל בכל רחבי צפון אמריקה, מזרימה לכאן נושאת מטוסים נוספת, חברתית־כלכלית, שנועדה לתמוך בעורף הישראלי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו