העולם עדיין נבזה

ב־6 באוקטובר, בשעת בוקר מוקדמת, התכנסה בלשכת ראש הממשלה ישיבת חירום. השתתפו בה ראש הממשלה, שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש אמ"ן ובכירים נוספים במערכת הביטחון. הידיעות היו ברורות: מתקפת פתע משולבת עומדת בפתח. איך להגיב? הדברים נשקלו על ידי ראש הממשלה. ההכרעה נפלה: נכה מכה מקדימה. ראש הממשלה הוסיפה שיש לחכות להתפתחויות במשך היום, כי חיל האוויר יוכל להנחית מכה מקדימה על סוריה גם אם רק מצרים תתקוף.

50 שנה עברו מאז הבוקר הזה, שהוביל למלחמת יום הכיפורים, וההיסטוריה חוזרת. נראה כי העולם עומד מאחורי ישראל, אך שעון החול של הלגיטימציה הבינלאומית הולך ואוזל מייד עם פרוץ המלחמה. שלושה שבועות אחרי כן, ישראל נלחמת תחת הגבלות הקהילה הבינלאומית.

מותר להגיב ולתקוף מטרות חמאס בעזה, אבל יש להעביר אספקה הומניטרית; מותר לחסל בכירי חמאס, אבל יש להיזהר שלא לפגוע באזרחים המשמשים מגן אנושי; מותר להילחם בטרור הרצחני, אבל צריך להיזהר שלא לדרדר את המצב למשבר הומניטרי, או לזליגת העימות לזירות נוספות. "העולם מתגלה בכל נבזותו", אמרה רה"מ גולדה מאיר ב־6.10.73, ודבריה תקפים גם למצב היום.

אמת, מנהיגי העולם המערבי, לרבות נשיאי ארה"ב וצרפת, ראש ממשלת אנגליה וקנצלר גרמניה, הגיעו ארצה להביע תנחומים והזדהות. אך לצד היד המושטת והכתף התומכת קיבלנו דרישות לאיזונים ולבלמים: מסדרון הומניטרי, אספקת חשמל, צינור מים והקפדה על החוק הבינלאומי. ישראל יכולה להמשיך להילחם כל עוד היא משלמת את המס הנדרש. וכך, העולם עבר מזעזוע ומסלידה מעצם ביצוע מעשי הטבח של חמאס לגילויי אמפתיה, ואף תמיכה בעמדה הפלשתינית.

לפני שבוע פרסם ברק חוסיין אובמה, לשעבר נשיא ארה"ב, הודעה שבה גינה את התקפת חמאס, אך ביקש להוסיף כי על ישראל להקפיד על חוקים המגינים על אוכלוסיות אזרחיות בזמן מלחמה, והדגיש את הסבל הפלשתיני: אלפי הרוגים בהפצצה בעזה, שבהם ילדים רבים; מאות אלפים נאלצו לעזוב את בתיהם; החלטת ממשלת ישראל לנתק אספקת מזון, מים וחשמל לאוכלוסייה אזרחית שבויה מאיימת לא רק להחמיר משבר הומניטרי הולך וגובר, אלא להקשיח עוד את הגישות הפלשתיניות לדורותיהן, לשחוק את התמיכה העולמית בישראל, לשחק לידי אויביה של ישראל ולערער את המאמצים ארוכי הטווח להשגת שלום ויציבות באזור.

אובמה לא יחיד בעמדתו. הפגנות סוערות מתקיימות מדי שבוע ברחבי העולם, התמיכה הפרו־פלשתינית מרקיעה שחקים, וכך גם האנטישמיות. הדבר מקבל ביטוי ברור בקמפוסים של מיטב האוניברסיטאות והקולג'ים הן מצד הסטודנטים והן מצד מרצים ואנשי אקדמיה. גם הסיקור התקשורתי משתנה בהדרגה.

מנהיגי העולם המערבי, לרבות נשיאי ארה"ב וצרפת, ראש ממשלת אנגליה וקנצלר גרמניה, הגיעו ארצה להביע תנחומים והזדהות. אך לצד היד המושטת והכתף התומכת קיבלנו דרישות לאיזונים ולבלמים: מסדרון הומניטרי, אספקת חשמל, צינור מים והקפדה על החוק הבינלאומי

ומכאן ששום מנהיג מערבי לא ירצה להתמודד עם מחאות גועשות, עם עימותים אלימים על רקע אתני ודתי, או עם סיקור תקשורתי עוין - במיוחד לא מנהיג שעומד לפני שנת בחירות, כמו ג'ו ביידן, שבנובמבר 2024 יתמודד לקדנציה שנייה בבית הלבן.

אז נכון, ארה"ב שיגרה לים התיכון שתי נושאות מטוסים והראתה מנהיגות וחברות אמת כלפי ישראל, אבל יש לזה מחיר: העיכוב בכניסה הקרקעית, השינוי בתוכניות הצבאיות (על פי פרסומים זרים), הצורך לגלות איפוק מול חיזבאללה והצורך להעביר אספקה לעזה, אף שחמאס ממשיך להחזיק חטופים שגורלם לא ידוע. ביידן מעוניין ברגיעה, וושינגטון מעוניינת בהכלה ואפילו חושבת על היום שאחרי המלחמה - שתי מדינות לשני עמים. ואנחנו? האם שואלים אותנו מה אנחנו רוצים? "העולם מתגלה בכל נבזותו... לא יאמינו לנו..." אמרה גולדה מאיר, ונראה שתיארה את ההווה שלה וחזתה את העתיד שלנו.