תפרסמו כבר את תמונות החטופים!

תמונות מספרות מלחמה יותר מאלף מילים. הפנים הזועקות של הילדים הווייטנאמים הנמלטים מהאש, בתמונת ״ילדת הנפלם״, נשארו חרוטות בזיכרון הקולקטיבי של העולם המערבי כסמל בלתי נסבל ל״אימת המלחמה״. זו גם היתה הכותרת המקורית של התמונה. תמונתו המצמררת של "האיש הנופל", אחד ממאות שקפצו אל מותם ממגדלי התאומים, ספגה בזמן אמת לא מעט ביקורת, אך עם הזמן הפכה לתמונה איקונית הצועקת לעולם את זעקתם האחרונה של המוני הקורבנות. תמונות אלה סיפרו את סבלן של אוכלוסיות אזרחיות חפות מפשע ללא צורך במילים.

אני ועולים רבים אחרים עוסקים באופן יומיומי ב״הסברה״ מול מדינות המקור, במובן הפשוט ביותר: העברת מידע לחברים ולקולגות הלא־יהודים והיהודים שעדיין נמצאים שם. לא ברור לנו מדוע פני הילדים החטופים לא עשו עדיין סיבוב בעולם. ולמה תמונות אלו, בגרסתן הלא־מטושטשת, עדיין לא מצאו את דרכן לעמודים הראשיים של כל העיתונים ואתרי החדשות הישראליים.

קל לנו להאשים את העיתונות העולמית באנטישמיות ובהתעלמות מן העובדות, אבל אם עיתוני ישראל מחביאים ומטשטשים את הזוועה - מה נגיד על עיתוני העולם?

בהיעדר מדיניות הסברה נורמלית בישראל, אנחנו רגילים לחוות את פערי המידע בזמני מלחמות בין מה שאנו חווים כאן למה שאנחנו קוראים בתקשורת של מדינות המקור שלנו. הפערים הללו קיימים תמיד. למרבה הצער, גם אלו שנטייתם הטבעית היא להתייצב לצד ישראל - הקהילות היהודיות - חסרים את התמונה המלאה. גם למקומיים רבים, לא יהודים, (שבניגוד למה שחושבים אינם שונאי ישראל) אין המידע הדרוש כדי להגן על עמדת ישראל כפי שהיו רוצים לעשות.

במלחמה הנוכחית נראה שהפער עמוק במיוחד והפספוס חמור מתמיד. בעיתונות הצרפתית לא מדברים על החטופים. הצרפתי הממוצע, שמזועזע מהאירועים, כלל אינו יודע שנחטפו נשים וילדים לתוך הרצועה.

הפספוס עצום במיוחד מפני שהפעם, בשונה מפעמים קודמות, יש בתקשורת הצרפתית זעזוע ממשי מהמתקפה של חמאס, גינויים חריפים, ואולי גם נפילת אסימון מסוימת. הפעם קשה יותר להאשים את "השתקת" נושא החטופים רק בעמדות אנטי־ישראליות.

הצנזורה העצמית הזו, שאולי נובעת מהצורך לשמור על מורל הציבור, אינה במקומה. היא מסכנת אותנו במחדל הסברתי קשה. דווקא עכשיו, ברגע החמקמק שבו חלק גדול מאומות המערב עומד לצידנו, תמונותיהן של האם והתינוקות, של האישה המבוגרת והמושפלת ושל הילד המבוהל היו יכולות וצריכות להפוך לסמל עולמי

לא חסרות לנו תמונות שמספרות את המלחמה הזו. הרשתות החברתיות מלאות: אם מפוחדת מחזיקה בזרועותיה שני תינוקות ג'ינג'ים מובלת לרצועה, או תמונתה של אישה מבוגרת שאולצה על ידי המחבלים לסמן את האות ״וי״ כאשר היא מחזיקה בקלצ'ניקוב, והסרטון הנורא של הילד בן ה־4 עומד במעגל של ילדים עזתים המקללים אותו. אלו רק דוגמאות בודדות של תמונות שהיו יכולות וצריכות להיות בכל עיתוני העולם. ובדרך לשם: בכל העיתונים שלנו! מדובר אמנם בתמונות קשות, אך לא בתמונות זוועה של גופות (שגם אותן ראינו ברשתות החברתיות), אשר יש לחשוש שהן תפגענה ברגישות הציבור או בכבוד הקורבנות. אז מדוע? למה התקשורת הישראלית אינה נותנת דוגמה ומעלה את פני החטופים לעמודים הראשונים, ובכך לסדר היום העולמי?

הצנזורה העצמית הזו, שאולי נובעת מהצורך לשמור על מורל הציבור, אינה במקומה. היא מסכנת אותנו במחדל הסברתי קשה. דווקא עכשיו, ברגע החמקמק שבו חלק גדול מאומות המערב עומד לצידנו, תמונותיהן של האם והתינוקות, של האישה המבוגרת והמושפלת ושל הילד המבוהל היו יכולות וצריכות להפוך לסמל העולמי של 11 בספטמבר המזרח־תיכוני שלנו. הן חייבות לחרוט את הרגע הנורא הזה בזיכרון הקולקטיבי של העולם המערבי כולו. אבל אנחנו אלו שצריכים להוביל את זה. בעיקר בשביל החטופים והסיכוי להחזירם, אך גם בשביל אותם הקהילות והמקומיים שהיו כואבים את כאבנו ופועלים איתנו, אילו רק היו רואים את הפנים המיוסרות והזועקות לעזרה, ללא מילים.