מעודדים בשתיקה מהיציע

בשעה שבערוצי הטלוויזיה וברשתות החברתיות בכל רחבי העולם שודרו שוב ושוב המראות הקשים מגבול הדרום, ובשעה שמטהרן, מדמשק ומביירות עלו קולות של צהלה ושמחה, בחרו מרבית מדינות ערב להתעטף בשתיקה עמוקה. הערבים בחרו לנהוג כאילו מדובר באירועים שאינם נוגעים להם, ושבהם הם אינם רוצים ליטול חלק או לתפוס צד.

מדובר בשתיקה רועמת המעידה קודם לכל על הפתעה, הלם וגם אכזבה ממה שאירע ושנתפס לפי שעה ככישלון מהדהד של ישראל במאבק נגד חמאס - תנועה המהווה חיל חלוץ של הכוחות הרדיקליים והקיצוניים בעולם הערבי, ובעצם של טירוף וטרור המאיימים להטביע את האזור כולו בדם. אין פלא שהערבים מעדיפים להמתין לבאות ולראות מה יילד יום.

אמת, כמו במלחמת לבנון השנייה ביולי 2006, אז החזיקו לנו בעולם הערבי ידיים, רוצות כיום מרבית מדינות ערב בתבוסת חמאס. הבעיה היא שלמרבה הצער הן כבר אינן משוכנעות, בוודאי אחרי אירועי השבת האחרונה, שלישראל - שתחת עיניה העצומות ובעצם בהסכמה שבשתיקה מצידה, הקים חמאס לאורך העשורים האחרונים מערך צבאי לתפארת - יש יכולת או רצון להכריע את ארגון הטרור.

מודעות לחוסר הרלוונטיות שלהן ולכך שאיש - לא בירושלים וגם לא בעזה - מקשיב להן, בחרו אפוא מדינות ערב לתפוס מקום טוב ביציע והסתפקו בהודעות עמומות ומעורפלות הקוראות לשקט ולרגיעה, כאילו מדובר בסכסוך ביבשת רחוקה שאינו נוגע להן. אבל צידו השני של המטבע הוא שבשתיקה ובהתעלמות אלו מהנעשה בעזה מעניקות למעשה מדינות ערב לישראל מרחב תמרון או אף אור ירוק מהבהב לפעול כהבנתה נגד חמאס, ובתנאי שתעשה מעשה, וחשוב מכך - תשיג תוצאות של ממש.

הדבר המעניין את שליטי ערב הוא יציבות שלטונם מבית, והסכנה ליציבות זו באה כידוע מתנועות האחים המוסלמים, אחיותיה של תנועת החמאס, או מאיראן, הפטרון של ארגון הטרור בעזה. הבעיה היא שלקיצוניות ולשנאת ישראל יש מספיק חסידים שוטים ברחוב הערבי, ו"תמונות הניצחון" מעזה - זמניות, יש לקוות - מעניקות רוח גבית לאספסוף זה המבקש לשכנע את עצמו, בפעם המי יודע כמה, שאולי בכל זאת ישראל אינה בלתי מנוצחת ואולי אפשר להכריע אותה במהלומות כמו אלו שהנחית עליה חמאס.

גם אבו מאזן, המבין היטב כי הישג לחמאס אינו רק מכה בעבור ישראל, אלא בראש ובראשונה תבוסה בעבור הרשות הפלשתינית העלולה להביא עליה את סופה. לכן גם רמאללה נאלמה דום לנוכח הסערה המשתוללת

למותר לציין שהלך רוח ושיכרון כוח שכאלו מציבים איום לא רק על ישראל, אלא בראש ובראשונה גם על המשטרים המתונים בעולם הערבי, העתידים להוות יעד ראשון למגמות של הקצנה וטירוף באזור. זאת יודע גם אבו מאזן, המבין היטב כי הישג לחמאס אינו רק מכה בעבור ישראל, אלא בראש ובראשונה תבוסה בעבור הרשות הפלשתינית העלולה להביא עליה את סופה. לכן גם רמאללה נאלמה דום לנוכח הסערה המשתוללת.

אבל אחרי שהתבשמנו מן הגיבוי שמעניקים לנו ידידינו בעולם הערבי, חייבים לזכור ולהזכיר כי המזרח התיכון הוא עם החזקים, ואין נוהגים בו להפגין רחמים או לגלות סבלנות לגילויים של חולשה. ישראל קנתה את ליבו של העולם הערבי בעשורים האחרונים בעמידה איתנה ונחרצת למול איראן ובהפגנה של יכולת צבאית, מבצעית ומודיעינית מרשימה למול אויביה. אלא שכל זה קרס באחת, למרבה הצער, בבוקר השבת האחרונה.

מוקדם עדיין להעריך את הנזק שנגרם לבניין השלום שישראל וידידיה בעולם הערבי מנסים להקים בשנים האחרונות, וחשוב לזכור שמדובר באינטרס חיוני לשני הצדדים, שהשכילו בעבר להתגבר על קשיים ומכשולים לא פשוטים בדרכם. מוקדם גם לחזות אם תחושת ההישג ושיכרון הכוח בביירות תסחף את נסראללה לפרוק כל רסן ולהצית אש בצפון. בינתיים, הוא מוסיף להתנהל בזהירות, אבל אין לדעת אצלו מה יילד יום. עם זאת, מה שברור הוא שהעולם הערבי צופה משתאה בנעשה וממתין שישראל תתעשת ותהלום בחמאס, ואוי ואבוי לנו אם לא כך נעשה.