לעזרת הנשים

כפיסי העובדות על לוח השחמט הציבורי:

ישראל זעירא מ"ראש יהודי" ראוי לכל גנאי על הפרת החלטת בג"ץ בעניין המחיצה בין גברים לנשים בתפילה פומבית בתל אביב. היה עליו להימנע מהאירוע ולא ללבותו. ובכל זאת נהג ראש העיר רון חולדאי במתינות, וכדבריו לא ביקש להפעיל את המשטרה כדי לסכל את התפילה. מהלכו פתוח לוויכוח, אבל סביר.

אנשים בעלי רצון טוב, הנמנים עם תנועת המחאה מגינת הדמוקרטיה, התערבו בנעשה. לא היה להם מנדט מתנועתם, והם גרמו לה מבוכה. כי פעילות גופנית מותרת רק להגנה עצמית, והם נטלו את החוק לידיהם (אם כי בעניין שולי).

תפילה המפרידה נשים מגברים היא מקובלת בקהילה האורתודוקסית. מתי החלה? לא ברור. הארכיאולוגיה לא מצאה "עזרת נשים" בבתי הכנסת בברעם ובמצדה, שגילם 2,000 שנים. המחיצה, באורח היסטורי, היא הצתה בהמתנה. ב־1928 נמתחה מחיצה כזאת ברחבת הכותל המערבי, והיתה לניצוץ שהוליך למאורעות תרפ"ט, שבהם נרצחו 133 יהודים ברחבי הארץ.

ההפרדה הזו היא שלילית וראויה לתיקון עולם, אך כל עוד נשים אורתודוקסיות מסכימות לנהוג כך - אולי מתוך כבוד למורשת הוריהן - זה עניינן בלבד. להערכתי, המחיצה משמשת מניע שבגללו צעירים עורקים מהאורתודוקסיה לזרמים אחרים ביהדות, ולעיתים תוך מחלוקת משפחתית לוהטת הופכים לחילונים. קלישאה מוכרת במהלך חילופי מהלומות מילוליות בין חילונים לבין דתיים היא שאישי ציבור ומוסדות רבניים מכחישים כי הם חותרים להדתה של החברה בכללה. לזכותו של זעירא - הוא הוריד את הכפפות ואת המסכות ואישר כי ארגונו פועל למען הדתה, ואכן זו האמת ועימה יש להתמודד.

המחלוקת עולה בקנה אחד עם ההיסטוריה. היא מאפיינת את האומה. אולי כבר מעדת קורח והיפרדות הממלכות, ובצירופי המילים "פרושים וצדוקים", "בית הלל ובית שמאי", "חסידים ומתנגדים", ובוודאי בהתנגדות הזועמת של האדמו"רים לציונות ולעלייה לארץ (לבד מהרבי מגור, שביקר כאן לרוב ושעודד את חסידיו לעלות). הפשרן העילאי היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ומאז אין כמותו.

בעלי משמעות הם הניסיונות להגיע למודוס ויוונדי חרדי־ציוני ב־75 שנות הריבונות. דוד בן־גוריון בא לביתו הדל של החזון איש בבני ברק וביקש לברר "כיצד נחיה ביחד?" - אך נענה בכתף קרה. זה השיב לו במשל מהגמרא, שלפיו כשגמל טעון וגמל חופשי ממשא נפגשים במשעול הצר - הקל מפנה דרך לכבד. החרדים הם כעגלה טעונת ערכים, והחילונית היא ריקה. על החילונים לפנות את הדרך. כשל.

היו עוד ניסיונות - אמנת כנרת, מסמך מאת פרופ' רות גביזון והרב ישראל מידן. לא צלחו. אך אין פטור מוסרי מלנסות. בעיקר בנקודת הרתיחה הנוכחית, שלובתה במשטמה מהזן של יוזמי הקרע העדתי.

סביר להניח כי הקרע החילוני־דתי הוא קשה לאיחוי, אבל יש לאן לחתור. לא לפתרון צודק, אלא לפשרה סבירה. לא להכרעה, אלא לתהליך. לא שלום כולל, אלא הסדר ביניים

סביר להניח כי הקרע החילוני־דתי הוא קשה לאיחוי, אבל יש לאן לחתור. לא לפתרון צודק, אלא לפשרה סבירה. לא להכרעה, אלא לתהליך. לא שלום כולל, אלא הסדר ביניים. נחוץ משא ומתן בין שתי משלחות מגוונות בתוכן, שיתמקד בשלושה עניינים:

• חובת לימודי ליבה בישיבות החרדיות (לרצונם האילם של ההורים), ומנגד - העמקת לימודי התנ"ך במיטב השתקפותו הלאומית והמוסרית בחינוך הממלכתי, נושא שהתמוסס בבתי הספר החילוניים תחת עומס הגלובליזציה ו"המיצוי העצמי".

• דיון לעומק בכל נושא חלוקת המשאבים הכספיים, וחתירה לכלול בשיקולים אלה את תרומת הגידול הצפוי בתעסוקה במגזר החרדי.

• פתרון הדרגתי של סוגיית הגיוס לצה"ל, למשטרה ולשירות הלאומי. נחוץ דיון עקבי, בנחת אך ביעילות. ייתכן שלא יימצא פתרון, אך בעלי האחריות החילונים והדתיים הסולדים מעימות אלים אינם פטורים מלנסות את כוחם בהידברות.

גם אתר הדיונים ממתין: סוכת שלום במשכן הנשיא יצחק הרצוג, עם אושפיזין משני המחנות.