חוות החיות האוליגרכיות

בספר מבוא של האוניברסיטה הפתוחה על הדמוקרטיה הישראלית התייחס פרופ' בנימין נויברגר ל"פעולות מרי אקטיביות, ובהן הפגנות לא־חוקיות, חסימת כבישים, הבערת צמיגים והטלת מצור על בית ראש הממשלה", וציין ש"פעילות זו, שנועדה לגרום להפלת הממשלה, תואמת את הגדרתו של 'מרד' בחוק הפלילי".

הוא דיבר כמובן על תנועת "זו ארצנו" לאחר הסכמי אוסלו, אבל מה שקורה בחודשים האחרונים חמור יותר, וכולל גם השבתות לא חוקיות, הטרדות מאסיביות ואפילו אלימות של נבחרי ציבור ובני משפחותיהם, ואיום בסירוב המוני לשרת במילואים. לאחרונה החריפו מתנגדי הממשלה את פעולותיהם, שכללו ערעור פומבי, ובחו"ל, על עצם הלגיטימיות של הממשלה הנוכחית להפעיל את צה"ל, כשבמקביל בוצעו הפרעות לתפילות והצקה למתפללים. פעולות אלו נראות כחלק ממהלך נרחב שמטרתו ערעור הלגיטימיות של הממשלה, הפחדת בוחריה, הרתעתה ממימוש מדיניותה, ואף הפלתה.

ההצדקה שניתנת לפעולות אלו היא ההגנה על הדמוקרטיה מפני "הדיקטטורה". חשוב, לפיכך, להדגיש כי למרות השימוש הנרחב שעושים המוחים במילה דמוקרטיה, המחאה אינה בעד הדמוקרטיה. המוחים, כהכללה, מבועתים מהדמוקרטיה, כלומר מהרעיון שהציבור יהיה שותף בקביעת עתידו. הם סבורים שהציבור אינו בשל, חכם או נאור דיו, ולכן הם מעוניינים במעין ועדה עליונה שתקבל את ההחלטות המהותיות והערכיות. הציבור יוכל לבחור את נציגיו כדי לשמור על מראית עין של דמוקרטיה, אבל אלו לא יוכלו לקבוע דבר ללא אישור הוועדה העליונה ונציגיה.

פעם היתה זו "דמוקרטיה עממית", ועכשיו מדברים אצלנו על "דמוקרטיה מהותית", אבל המשותף לחלופות הללו הוא שאין מדובר בדמוקרטיה אלא בשיטה אחרת, שמשתמשת במילה דמוקרטיה למטרות של יחסי ציבור.

ההשקפה הפוליטית שעומדת בבסיס המחאה נוסחה באופן מדויק על ידי ג'ורג' אורוול בספרו "חוות החיות", שהיה משל על החיים בבריה"מ בזמנו של סטאלין. לאחר שהחיות מחו על כך שנפוליאון - בן דמותו של סטאלין - ביטל את האסיפות שבהן הן יכלו להתבטא, הסביר נציגו את ההחלטה במילים הבאות (תרגם אברהם יבין):

"אין תקיף יותר מהחבר נפוליאון באמונתו שכל בעלי החיים שווים. שמח היה עד מאוד לתת לכם להחליט בעצמכם על ענייניכם, אבל אתם עלולים לפעמים להחליט החלטות שגויות, חברים - ואז מה יהיה עלינו?".

זו, בתמצית, השקפת העולם שמזינה את המחאה. המוחים אינם סומכים על הציבור, ולפיכך מעוניינים בוועדה עליונה שתשלוט על הרשות השופטת, המחוקקת והמבצעת, כולל שליטה בצבא ובמשטרה, שראשיהם נדרשים להצהיר נאמנות לוועדה העליונה (אף שלפי החוק וכמקובל בדמוקרטיות, עליהם לציית לממשלה הנבחרת).

זכותם של המוחים לסבור ששלטון אוליגרכי עדיף על דמוקרטיה, אך השימוש שהם עושים במילה דמוקרטיה הוא אורווליאני.

התמיכה הנרחבת של בעלי ההון, הפקידות הבכירה ואליטות נוספות במחאה מעוררת לכאורה תמיהה: אין הם רואים את מה שרואה רוב הציבור?

 המוחים אינם סומכים על הציבור, ולפיכך מעוניינים בוועדה עליונה שתשלוט על הרשות השופטת, המחוקקת והמבצעת, כולל שליטה בצבא ובמשטרה, שראשיהם נדרשים להצהיר נאמנות לוועדה העליונה

אורוול התקשה מאוד לפרסם את "חוות החיות". הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה, ובבריטניה לא רצו להרגיז את סטאלין. אורוול המתוסכל התייחס לקשיים - ולחשיבות חופש הביטוי - בהקדמה שכתב לספר. לאחר שהוא מגן בתקיפות על חשיבות חופש הביטוי, כותב אורוול:

"פשוטי העם עדיין תומכים במעורפל בתורה הזאת ופועלים לפיה. בארצנו שלנו... הליברלים הם המפחדים מפני החירות והאינטלקטואלים הם המבקשים לפגוע באינטלקט".

זהו סיכום, עגום למדי, של המצב בארץ. הוויכוחים הם כמובן לגיטימיים, אך בדמוקרטיה הציבור קובע את הכיוון שאליו צועדת המדינה ואת ערכיה, באמצעות נציגיו שנבחרו בבחירות חופשיות.