כנר על הסכך

"החיים שלנו הם כמו כנר על הגג", אומר טוביה החולב בסרט המיתולוגי. הקיום היהודי הוא ניסיון אינסופי למצוא את נקודת האיזון בין ריאליזם למשיחיות, בין הלכה למעשה, בין זהות לאומית ייחודית לזהות אוניברסלית. סכנת הנפילה לאחד משני הצדדים ברורה, והיכולת לאחוז במורכבות שבערכים סותרים היא לא פחות מאמנות.

חג הסוכות הוא כנראה החג שמבטא את הרעיון הזה יותר מכל: יותר מפסח, שבו עם ישראל לבדו נגאל ממצרים בעוד אויביו טבעו בים; יותר משבועות, החג שבו מציינים את המורשת הייחודית של העם היהודי; בוודאי יותר מחנוכה, שמבטא את שלילת התרבות הזרה; סוכות הוא החג שבו היו מקריבים בבית המקדש 70 קורבנות מיוחדים, שכל אחד מהם נועד לסמל את הברכה שאנו מבקשים מבורא העולם לתת לאומות העולם. בסיומו של החג מתחילים להתפלל על הגשם - אולי הביטוי החזק ביותר לשפע אוניברסלי.

המפגש הזה, בין הקרבת קורבנות במקדש היהודי לבין תפילה על העמים וכמיהה לשפע שיירד על כלל האנושות, מסמל משהו מאוד אישי עבורי. הוריי עלו לארץ מלונדון, הוריהם ברחו ללונדון מגרמניה הבוערת. שני הסבים שלי, שהיו הומניסטים במלוא מובן המילה, התחבטו עד יומם האחרון בשאלה מייסרת: האם בעקבות השואה עלינו לחזק את הזהות הפרטיקולרית שלנו או דווקא את זו הכלל־אנושית? האם נישואים בין יהודים ללא־יהודים מסמנים את חורבן העם היהודי או את היכולת האנושית לגבור על חומות של חשדנות ושנאה? באיזו מידה עלינו להסתגר - חברתית, תרבותית ודתית - ובאיזו מידה להיפתח?

תשובות רבות ניתנו לשאלות הללו, הן ברובד ההלכתי־חוקי והן ברובד המחשבתי, אך השאלות חזקות מהתשובות. דווקא כיום, כשהשיח על השפעה תרבותית הדדית תוסס ומבעבע, מציאת האיזון המדויק היא אתגר מחודש.

הקושי לפשר בין "יהודית" ל"דמוקרטית", בין החשש מ"מדינת הלכה" לחשש מאובדן זהותה היהודי של המדינה, הוא בסך הכל גלגול של האתגר הגדול שמלווה את העם היהודי דורות על גבי דורות. זה לא הופך את הדיון הנוכחי לפחות חשוב, להפך - זה מאפשר למקם אותו על רצף של מחשבה יהודית שמתקיים כבר מאות שנים. אולי הסוד הוא שלא באמת צריך להכריע.

הקושי לפשר בין "יהודית" ל"דמוקרטית", בין החשש מ"מדינת הלכה" לחשש מאובדן זהותה היהודי של המדינה, הוא בסך הכל גלגול של האתגר הגדול שמלווה את העם היהודי דורות על גבי דורות

אחד מגדולי הוגי הציונות הדתית, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, כתב כבר ב־1920 שהמחלוקת הציבורית העזה נעוצה בכך שיש אנשים שיש להם נטייה טבעית ללאומיות הפרטיקולרית, ויש אנשים שיש להם משיכה טבעית לאוניברסליות, ויש אנשים שהמובן מאליו שלהם הוא דווקא דתי. הפתרון איננו מסע שכנועים בלתי פוסק או מלחמת כל בכל, אלא נכונות לקבל שניתן להסתכל על העולם מנקודת מבט אחרת, שונה משלנו, בעלת סולם ערכים שונה משלנו. יציבותו של הכנר שעל הגג מתאפשרת לא מפני שכולם מכוונים את מערך האמונות והערכים שלהם לאותה טמפרטורה בדיוק, אלא כי בסך הכללי אף ערך לא הוזנח. יש מי שדואג למימוש ערכים אוניברסליים, ויש מי שדואג למימוש ערכים לאומיים, ויש מי שדואג למימוש ערכים מסורתיים ודתיים. המתח ביניהם טבעי (וגם המאבק על משאבים), אבל אם יש רעיון שחג הסוכות מנחיל לנו - זה הרעיון שיש מקום לכולם.

חג הסוכות, כמו כל מועד מיוחד בלוח היהודי, מציע תזכורת לכך שאפשר לקיים פולחן דתי ייחודי אך להישאר עם לב פתוח ותפילה כנה על שאר העולם; לכך שהקדושה היהודית כרוכה בתביעה להביא ברכה לאנושות; לכך שכפי שצריך לדעת לנוע מהלאומי לאוניברסלי, צריך גם לדעת לשוב בחזרה אל היום המיוחד הממתין בקצה החג - יום שמחת תורה; ותזכורת לכך שמציאת האיזון המדויק בין כל הקצוות הללו היא משימה שלא מסתיימת לעולם, ומחלוקת שאין שום אפשרות - או צורך - להכריע בה. חג שמח!