כמו בכל יום כיפורים, והפעם ביתר שאת לרגל 50 שנה למלחמה, נחשפנו לשינון המנטרה על אחריותה של רה"מ גולדה מאיר לפרוץ המלחמה. לפי הטענה, היא קיבלה איתותי שלום - ויש המפליגים ואומרים: הצעות שלום - ולא בדקה אותם במשא ומתן, ובזה כביכול בחרה במלחמה שהביאה את ישראל אל סף האבדון.
רבים מחזיקים בטענה הזאת בתמימות. מעטים מחזיקים בה מתוך הנחה אידיאולוגית מוקדמת, אבסורדית, שאנחנו לבדנו מחוללי המלחמה עם הערבים מעצם בואנו הנה. אבל לרבים מאוד מהצד ה"יוני" בשיח הפוליטי שלנו, הטענה הזאת משמשת נשק להרתעת יריביהם ה"ניצים": עמידה תקיפה מדי על צרכיה ועל ערכיה של ישראל (דוד בן־גוריון, לוי אשכול, גולדה מאיר ומנחם בגין הם דוגמאות בולטות לעמידה כזאת) תוביל, לטענתם, אל סף חורבן. מוטב לנו להצטנע ולעשות מה שמבקשים מאיתנו, שאם לא כן יהיה גורלנו כגורל ישראל ב־1973.
נתניהו סופג עכשיו ביקורת על הברית שאולי תירקם עם ערב הסעודית וארה"ב, כיוון שחוששים שהיא "תקבור" את הסוגיה הפלשתינית. לפי קלישאת ה"יונים", אם נעמוד על הצרכים האסטרטגיים שלנו מול הפלשתינים, ולא נאפשר להם שימוש לרעה במדינה לשם מאבקם נגדנו - נהיה כולנו גולדה, שה"יונים" בישראל הצליחו להשניא על רבים. כלומר, נביא עצמנו, חלילה, אל סף חורבן.
בתיאטרון החורבן הקיטשי הזה לוהקה גולדה לתפקיד המכשפה הרעה, במשולב עם סילוף דרכה החברתית־כלכלית בעזרת ציטוט קטוע מדבריה שה"פנתרים" אינם נחמדים. אולם העובדות והערכתן שונות לחלוטין מהציור המניפולטיבי המוצג לנו.
ראשית, ישראל השיגה ניצחון אסטרטגי מכריע במלחמת יום כיפור. בתנאים הכי טובים למצרַים הוכחה חולשתה הצבאית, הנובעת מקשייה להתמודד עם אתגרי המודרנה. לפני כן התחוללו שלושה ניצחונות צבאיים (1948, 1956, 1970-1967), אבל רק ב־1973 נחלה מצרים, מנהיגת הערבים, תבוסה אסטרטגית מכריעה, עד שנאלצה לבסוף (לא מייד) לשנות כליל את האסטרטגיה הלאומית שלה. עוד חלפו שנים אחדות אחרי תבוסת 1973 ורק בסיומן, ב־1977, מצרים הפנימה שסיני יוחזר לה רק בשלום נפרד עם ישראל.
שנית, כמו שהראו מרדכי גזית, חגי צורף, יואב גלבר, ולאחרונה דן שיפטן (במסה ארוכה העומדת להתפרסם), מהלכיו המדיניים של נשיא מצרים אנואר סאדאת בשנים שקדמו לאוקטובר 73' לא היו אלא חלק ממאבק שניהלה מצרים בראש הערבים במלחמתם נגד ישראל. שיפטן מוכיח באופן חותך, שאותם מהלכים כלל לא הטרימו את הכרעתו האסטרטגית של סאדאת לכונן שלום נפרד עם ישראל, ושהכרעה זו לא התחוללה לפני 1977. בגין, ועימו משה דיין, ניצלו בצדק את תוצאות הניצחון האסטרטגי של ישראל בהנהגת גולדה (ועימה אותו דיין).
לרבים מאוד מהצד ה"יוני" בשיח הפוליטי שלנו, הטענה על אחריותה של רה"מ גולדה מאיר לפרוץ המלחמה, משמשת נשק להרתעת יריביהם ה"ניצים": עמידה תקיפה מדי על צרכיה ועל ערכיה של ישראל תוביל, לטענתם, אל סף חורבן
את טקס הדה־לגיטימציה שנעשה פה בכל סתיו לגולדה צריך להבין בהקשרו הפוליטי־פנימי.
מלחמת יום כיפור גררה ניצחון של ה"יונים" בתנועת העבודה. עד אז הם היו מיעוט משפיע, ובכל זאת מיעוט. בהדרגה מ־1974, וביתר שאת מ־1977, הם השתלטו על תנועת העבודה. עם הסכמי אוסלו ב־1994 הם חיסלו לחלוטין את יריביהם ה"ניצים". התנועה הגוססת לעינינו כיום היא תנועת העבודה היונית החדשה שנוצרה בהדרגה ממחצית שנות ה־70. שגרת הטקסים לגירוש ה"מכשפה" הנעשים כאן לקראת ימי הכיפורים נועדה להבטיח את קבורת התפיסה המדינית של בן־גוריון ושל שני ממשיכיו, אשכול וגולדה.
היחלצות מהתעמולה הירודה הזאת היא תנאי לתחייה, בעתיד כלשהו, של תנועת העבודה, וחשוב מזה - היא תנאי לבריאות המחשבה האסטרטגית של כולנו.
תיקון טעות: טענתי בשידור שח"כ ורא"ל בדימוס גדי איזנקוט איים במלחמת אזרחים. טעיתי, מפאת ערבוב בינו לבין איש ציבור אחר, ואני מתנצל על כך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו