לשחרר את החרמון

בתקופה האחרונה המושב נווה אטי"ב עלה לכותרות, והפעם לא בגלל התשלום הגבוה בכניסה לאתר החרמון. הדיון התקשורתי נסב סביב החופשה של ראש הממשלה ומשפחתו במושב. גם לפני חודשיים, בבג"ץ, לא עסקו בזכות הציבור על משאבי הטבע, אלא בזכות להפגין מול נתניהו בגבולות היישוב. השאלות המהותיות טרם נשאלו: מדוע רק 150 תושבי המושב נהנים באופן כמעט בלעדי מרווחי החרמון, משאב הטבע של כולנו? למה האינטרס שלהם גובר על חופש התנועה, על חופש העיסוק ועל האינטרס הציבורי?

אחרי מלחמת ששת הימים כולם התעניינו בשלג, משאב ייחודי במדינה כמו ישראל. כעבור שנה כבר נפתח החרמון לסקי. הרשות הממשלתית שניהלה את האתר סללה ב־1971 כביש גישה ובנתה רכבל. בין המתעניינים בהר היו כמה יוצאי סיירת אגוז, שהקימו באזור את גרעין נווה אטי"ב ועסקו בעבודות קבלניות. הם הפעילו על ההר מזנון שמוקם באוטובוס ישן, אך שאיפותיהם היו גדולות: הם רצו בלעדיות על ההר כאמצעי הייצור של היישוב שיקימו.

חלומם התגשם כמעט מייד. ב־1972 נווה אטי"ב נחנך רשמית, בברכתם של מפקדי הצבא אריאל שרון ורפול, שמסרו שטחים נרחבים בעמק הבכא לידי חברי הגרעין המועטים. היו אלה ימים ללא מכרזים וביולי 73' הם קיבלו בעלות על 3,343 דונם, מהם כשליש זה אתר החרמון. שתי חברות בבעלות המושב החלו פועלות באתר בבלעדיות - "הר חרמון" ו"סקי חרמון" - וגבו דמי כניסה. אלפים פקדו את החרמון מדי יום בעונה המושלגת - משפחות ובודדים, ילדים ומבוגרים. כולם רצו "לגעת בשלג". אלא שבזיכרון הקולקטיבי של רבים מאיתנו, במיוחד כילדים, על פסגת החרמון הפערים המעמדיים היו גלויים לעין, בוטים. אחרי הכל, לא היה זה אתר סקי על פסגות האלפים, אלא בישראל של שנות ה־80 וה־90. אפילו תושבי היישובים הסמוכים, שהתעוררו בכל בוקר למראה ההר המושלג, לא תמיד יכלו להרשות לעצמם את הכניסה. "יש הר נוסף ממול, בואו נכשיר אותו כדי שילדי ישראל ייגעו בשלג", אמרה אחת מתושבות נווה אטי"ב בדיון שנערך בכנסת על זכות הציבור לגישה למשאב הטבע.

הבלעדיות של החברות המפעילות את האתר עורערה לראשונה בבית המשפט ב־2008, בעקבות דרישתן לעצור הדרכות פרטיות בחרמון. אז קבע השופט שמדובר בפגיעה בחופש העיסוק של מדריכי סקי בישראל וביצירת מונופול. באותו דיון נחשף שהמושב החזיק באתר והפעיל אותו ללא הסכם מ־1996, אך ב־2013 נחתם עימו חוזה חכירה חדש עד 2045, לצד תמלוגים בסך חמישה אחוזים למדינה והבטחה להורדת מחירים.

תושבי הקיבוצים והמושבים מרוויחים באופן ישיר ממשאבי הטבע, גם אם אינם מעורבים כלל בעבודה הכרוכה בתפעולם. בכל שנה נכנסים לחשבונות הבנק שלהם מאות אלפי שקלים ואף מיליונים. סתם כי הם שם

כמו החרמון, רבים מאוצרות הטבע בישראל נמסרו לידיים פרטיות, והגישה אליהם נמנעת מהציבור בניגוד לחוק. חמת גדר, למשל, נמצאת בבעלות של ארבעה קיבוצים ממועצה אזורית גולן, שאליה משתייך גם נווה אטי"ב. תושבי הקיבוצים והמושבים מרוויחים באופן ישיר ממשאבי הטבע, גם אם אינם מעורבים כלל בעבודה הכרוכה בתפעולם. בכל שנה נכנסים לחשבונות הבנק שלהם מאות אלפי שקלים ואף מיליונים. סתם כי הם שם.

המאפיינים החברתיים־כלכליים של יישובי מועצה אזורית גולן מעידים על אי־שוויון מובהק: כל הקיבוצים של התנועה הקיבוצית וכל המושבים של תנועת המושבים, ללא יוצא מן הכלל, מצויים באשכול חברתי־כלכלי 7 או 8 (1 הנמוך ביותר ו־10 הגבוה ביותר). מנגד, כמעט כל המושבים האחרים, רובם של הפועל המזרחי, חלקם דתיים, מדורגים באשכולות 3 עד 5. יש לזה סיבה: בעוד הקיבוצים והמושבים החילוניים יוצרים ביניהם שותפויות בעסקים מניבים ואוחזים במשאבי טבע רווחיים, מרבית המושבים הדתיים מתפרנסים מחקלאות וממקצועות חופשיים. נדמה כאילו מפא"י מעולם לא חלפה והפנקס האדום בוהק מאי פעם. למעשה, ישראל הופכת יותר ויותר מחולקת מבחינה אתנית ומעמדית. בימים האלה, כשעולה השיח על הפרדה במרחב הציבורי, אי אפשר להתעלם מכך שמדינת ישראל היא כבר מדינה בהפרדה.