אנחנו משפחה תל־אביבית - אבא, אימא וחמישה ילדים. חיים בעיר 17 שנה. לא באנו להאיר את העיר ולא לייהד אותה. באנו להיות חלק ממנה. במהלך השנים היינו שותפים להקמת בית ספר תיכון, קהילה גדולה ומבוססת, מכינה ובית מדרש. הושפענו מאוד מהעיר, ואנחנו תקווה שגם השפענו. כל פעילויותינו היו תמיד בתיאום ובשיתוף הן עם נציגי העירייה והן עם נציגי ההנהגה הדתית המקומית. אנחנו סמן ליברלי בעיר ותמיד היה לנו מקום.
אבל הימים אינם כתיקונם, ומסביב אנשים המנסים לכבות את המדורה עם גלונים של בנזין.
תפילה איננה הפגנה, לא ברחבת הכותל ולא בכיכר דיזנגוף. בואו נסיר לרגע את המסכות וננסה להסתכל לאמת הכואבת בפנים: המאבק אינו על ההפרדה בתפילה כזו או אחרת, המאבק הוא על זהות העיר.
לצערי, יש ציבור שבחסות המחאה נאבק בכל דבר שריח של יהדות נודף ממנו, ולבושתי חלק מציבור זה נאבק בתפילות יום כיפור לא רק ב"ראש יהודי" אלא במקומות רבים בעיר ואפילו היכן שהתפילות לא נעשו בהפרדה. לא ייתכן שדתיים ירגישו לא נוח בעיר ליברלית כתל אביב.
אוי לה למחאה לגיטימית ומוצדקת כנגד ממשלה כושלת שתהפוך להיות כר פורה ובסיס לשנאת הזהות היהודית. לא בזה תהיה תפארתה. ומנגד, יש אנשים שבאופן מוצהר וברור באו לייהד את העיר ולתת לה צביון מסורתי יותר. לא תמיד ברגישות ולא תמיד מתוך הקשבה, ופעמים רבות מתוך התנשאות על תפיסתם התרבותית־זהותית של תושבי המקום השונים, כולל התושבים הדתיים האחרים בעיר.
במשך שנים זה עבד. העיר הגדולה, שיכולה להכיל ניואנסים רבים, היא מקום גם למי שמנסה "להאיר את העיר" ואינו נתפס כאיום. אך מיום הקמת הממשלה המרקם נחתך.
מי שקורא בפומבי להדתה של תושבי ת"א במקום אחד, כאשר הוא מגייס כספים במקום אחר ודואג לעוד ועוד תקציבים להתערבות בחינוך של ילדי ת"א, לא יכול להתפלא כאשר תושבי העיר נלחצים ויוצאים למאבק. ובמאבק אנשים עלולים לשכוח את כללי ההתנהלות הבסיסיים, ולהיות ראויים לכל גינוי על כך.
לפיכך, חייבים להנמיך את הלהבות. מנהיגי הציבור המקומיים והארציים צריכים לקבוע אמנה מקומית של פעילות ברחבי העיר.
בבתי הכנסת יתפללו איש־איש כמנהגו. במרחב הציבורי אפשר לקיים מניינים שבהם יושבים בהפרדה, אבל לאפשר שטח משותף בחלק האחורי שבו ניתן לשבת יחד. המאבקים בת"א הם גם הזדמנות גדולה של הציבור שאינו שומר מצוות לקבל אחריות על החיים היהודיים שלו. היהדות היא מרכיב מהותי בזהות הישראלית, בלעדיה אין לה סיבה להישאר דווקא כאן. במשך שנים רבות מדי הפכה הזהות היהודית למשהו שנותנים למישהו אחר לטפל בו עבורך. פעם מפריטים זאת לסניף חב"ד המקומי, פעם לארגון שבא לדבר על החגים והתפילות, ופעם מגיעים לבית כנסת זר כדי לקיים בר ובת מצווה.
לפיכך, חייבים להנמיך את הלהבות. מנהיגי הציבור המקומיים והארציים צריכים לקבוע אמנה מקומית של פעילות ברחבי העיר
בשנים האחרונות בעיר כבר ראינו חגיגות הלוואין וחג מולד, ואם חפצי חיים אנחנו בעיר העברית הראשונה, עלינו למצוא את הדרך היהודית שלנו.
בימים האחרונים אני "זוכה" להתקפות רבות על עמדותיי.
חבריי מימין, שבעיקרם אינם תושבי העיר, כועסים על המסר המורכב ושואלים מדוע איני מגנה בתקיפות; ומאידך, חבריי שבשמאל כועסים כיצד איני מבין את דאגתם, ומדוע בזמן של מאבק אני נכון לפשרות.
לכולם אשיב כי תל אביב היא עירי וביתי ונמשיך לחיות פה גם מחר.
לכן חייבים למצוא הסדרות ופשרות.
ערב סוכות עלינו לבחור, ובין סוכת שלום למלחמת יום כיפור אני מחפש את הפשרה.
ברכנו אבינו כולנו כאחד יחד באור פניך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו