מצדיעים לפדויי השבי

מלחמת יום כיפור היתה רגע מכונן בתולדותיה של יחידת האיסוף המרכזית של חיל המודיעין, המוכרת כיום כיחידה 8200.

זו היתה שעתה הגדולה, שכן אנשיה הביאו שפע של ידיעות על אודות הכנות האויב והיערכותו לקראת המלחמה, שכל כולן קראו בקול רם כי מלחמה בפתח.

אבל זו היתה גם שעתה הקשה, שכן למרות תחושות הבטן של אנשיה כי פניו של האויב למלחמה, הם לא הצליחו להבקיע את חומות האטימות שבהן הקיפו עצמם ראש אמ"ן ועוזריו, ולא הצליחו לשכנע אותם כי קרסה הקונספציה שבה דבקו, שלפיה אין פני הסורים והמצרים למלחמה.

כמו רבים אחרים, גם היחידה שילמה את מחיר המחדל והכישלון של חיל המודיעין, ובמיוחד אמורים הדברים לגבי יואל בן פורת, מפקדה במהלך המלחמה.

יואל, שורד השואה היחידי מכל משפחתו, שיקם את חיו במדינת ישראל המתחדשת, אבל חש עתה כי כל שבנה והשיג במהלך השנים נחרב. הוא לא השתחרר מאז מתחושת האשמה על כך שזעקותיו, שזעקותיה של היחידה כולה, לא נשמעו ולא הגיעו לקברניטי הצבא והמדינה.

אבל בעקבות המלחמה יצאה היחידה לדרך חדשה, והפכה את הכישלון לסיפור הצלחה שאין שני לו. מהתהום של אוקטובר 1973, שגם בה הפליאה היחידה עשות, היא נסקה לגבהים והפכה ליחידת האיסוף הטובה בעולם.

אבל הסיפור המודיעיני של ההתרעה שלא הגיעה ליעדה היה רק חלק מסיפורה של היחידה במלחמה, ורק חלק מהמורשת שהונחלה לדורות הבאים.

לצד המיתוס הגדול, הרואי וטרגי כאחד, סופר גם מיתוס נוסף, מעיק ומטיל צל כבד, שאותו שמע כל חייל בהגיעו ליחידה - סיפור נפילתו של בסיס היחידה בהר החרמון וסיפור נפילתם של אנשיו בשבי הסורי.

זה היה סיפור של גבורה ושל החזקת מעמד ושמירה על צלם אנוש בתנאים בלתי אפשריים, אבל גם סיפור של נזק כבד למודיעין ולצה"ל, שנגרם בשל נפילת החרמון ונפילת אנשיו בשבי הסורי.

את מחירו של מיתוס זה שילמו פדויי השבי ששבו לישראל ביוני 1974, לאחר שמונה חודשים בשבי הסורי, שחשו כי היחידה ששלחה אותם למוצב החרמון באוקטובר 1973 מפנה להם עורף.

עתה, בשנת ה־50 למלחמה ההיא, מפקד היחידה החליט שהגיע הזמן לסגור מעגל ולהניח לסיפור הכואב הזה - לא רק כמחווה אצילית לפדויי השבי, אלא מתוך הסתכלות בוגרת ושקולה, המתאפשרת רק ממרחק של שנים, על שאירע באמת בחרמון ובשבי הסורי.

לפני כמה שבועות התקיים ביחידה טקס מרגש, שבו הוענקו פרסי מפקד היחידה לפרויקטים מצטיינים ופורצי דרך, שהפכו את יחידה 8200 ליחידת האיסוף הטובה בעולם. אל הטקס הוזמנו פדויי השבי הסורי מאוקטובר 1973, בבחינת חיבור בין עבר להווה, מצטרפים יחד לחייליה של היחידה ומפקדיה כיום לכדי סיפור שלם, סיפורה של היחידה כפי שנכון וראוי לספרו.

זה לא היה טקס של טפיחות על השכם, שכן צפו בו זיכרונות כואבים, קשיים וכעסים על מה שהיה טרם המלחמה, על מה שקרה בשבי הסורי ועל מה שהתרחש לאחר השיבה הביתה, אל מציאות ישראלית מנוכרת ומתנכרת

לחלוקת הפרסים קדם טקס הוקרה מרגש לכבוד פדויי השבי, טקס של חיבוק חם ואוהב ושל נכונות להאזין ולהכיל. לא היה זה אירוע פשוט - בוודאי לא לאנשים שחייהם נעצרו משפרצה המלחמה, ושאפשר שמעולם לא התאוששו ממנה.

זה לא היה טקס של טפיחות על השכם, שכן צפו בו זיכרונות כואבים, קשיים וכעסים על מה שהיה טרם המלחמה, על מה שקרה בשבי הסורי ועל מה שהתרחש לאחר השיבה הביתה, אל מציאות ישראלית מנוכרת ומתנכרת.

אבל כולם כאיש אחד התייצבו למפגש, מצדיעים ליחידה המצדיעה להם ומוקירה אותם, גם אם באיחור של שנים, ואת חילופי הדברים, התוכחה והטרוניה החליף לבסוף טון מפויס של מי שהושב לו כבודו.

המעגל נסגר, העוול תוקן ועתה יכולה היחידה להמשיך הלאה, להישגים חדשים בשירות העם והמדינה.