משילות נוסח אריה שיף

השבוע, לאחר כמעט שלוש שנים, אריה שיף יכול לשוב לנשום לרווחה. שופטת ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע יעל ייטב דחתה את התביעה האזרחית נגדו בסך של יותר מ־4 מיליון שקלים, ובכך הסתיימה סופית הפרשה שהטילה צל כבד על חייו.

הסיפור החל, כאמור, לפני שלוש שנים, עת שיף, תושב ערד, ישן עם רעייתו בקרוואן מאחורי הבית. הוא התעורר באישון לילה מרעש שגרמו פורצים, וראה כי הם מנסים לגנוב את רכבו. הוא קרא להם לעצור, ומשלא נענה - ירה לעבר הרכב ופצע קשה את מוחמד אל־אטרש, שישב בתוכו. שיף, שמתנדב כל חייו במגוון מסגרות ויותר מ־20 שנה במשטרה, הזמין מייד את כוחות הביטחון וההצלה, הודה במעשה ואף הביע חרטה. אל־אטרש מת מפצעיו בבית החולים, ושיף הואשם בהמתה בקלות דעת. 

רבים עקבו בדאגה ובעניין אחרי הסיפור של שיף - שביקש להגן על רכושו ועל חייו, ולהבריח גנבים רעולי פנים שמי יודע מה הם זוממים, ושמי יכול לומר אם הם חמושים. המקרה עורר עניין גם בשל המציאות שבה חיים שיף ומאות אלפים בנגב ובגליל, שהרכוש שלהם והביטחון האישי שלהם מופקרים. רבים מדי חשו כי יכלו להיכנס בקלות לנעליו של שיף ולחוות את הדילמה: להגן על הרכוש שלך, אולי על חייך, ולהסתכן במאסר - או להפקיר את רכושך ואת חייך לידיהם של הפורצים. הרי על חוק וסדר אין מה לדבר.

הדילמה הזאת, הכואבת, שלא אמורה להתקיים במדינה שמספקת לאזרחיה את המצרך הבסיסי ביותר - ביטחון אישי - גרמה לכך שרבים יצאו להגנתו. יותר מ־1.2 מיליון שקלים גויסו למען המאבק המשפטי שלו, ושיף אף זכה לתמיכת נבחרי ציבור ומשפטנים בכירים. אבל בסוף היתה זו השופטת, נשיאת ביהמ"ש המחוזי, שהחליטה להיות קשובה.

רויטל יפה כ"ץ הפגינה בפסיקתה הבנה עמוקה למציאות בשטח, לאימה שאחזה בשיף, לכך שאין דין ואין דיין באזור שבו הוא חי. יפה כ"ץ פסקה כי ירצה תשעה חודשי עבודות שירות וישלם פיצויים בסך 10,000 שקלים, ולא יותר. הפרקליטות, אגב, דרשה בין ארבע לשש שנות מאסר - אך השופטת עמדה על שלה. נעשה פה צדק, צדק נדיר.

אבל בכך לא תמה הפרשה. חצי שנה אחר כך הגישה משפחת אל־אטרש תביעת נזיקין אזרחית נגד שיף, בסך כ־4 מיליון שקלים. היא דרשה פיצוי על אובדן ההשתכרות של האב הגנב, על הכאב ועל הסבל. ושוב שיחק המזל לשיף. השופטת יעל ייטב, מאותו בית המשפט, לא רק דחתה את התביעה, אלא הוסיפה שאם המשפחה תשוב ותתבע - היא תיאלץ לשלם את הוצאות המשפט.

הדרך להחזרת המשילות לדרום, לצפון ולחברה הערבית עוברת בין גורמים רבים שצריכים לחבור זה לזה. שינוי קודים והתנהלות בחברה הערבית, נחישות והתגייסות של המשטרה לנושא, עבודה בלתי פוסקת של משרדי הממשלה והפרקליטות ושינוי המדיניות של השופטים. פעמים רבות, התחנה האחרונה במיגור הפשע - בתי המשפט - היא זו שממוטטת את מגדל הקלפים הזהיר שהונח לפניה.

יותר מ־1.2 מיליון שקלים גויסו למען המאבק המשפטי שלו, ושיף אף זכה לתמיכת נבחרי ציבור ומשפטנים בכירים. אבל בסוף היתה זו השופטת, נשיאת ביהמ"ש המחוזי, שהחליטה להיות קשובה

לפני כחודש דווח ב"מקור ראשון" על שחרורם ממעצר של ארבעה בדואים בזה אחר זה, אף שהיו נגדם ראיות משמעותיות בחשד לגניבת נשק. לפני כשבועיים דווח ב"ynet" כי שלושה ערבים שוחררו ממעצר, אף שנתפסו כשהיו בדרך להצתה על רקע פרוטקשן. ואלה הן רק שתיים מתוך סדרה של דוגמאות מקוממות.

התחושה היא שהשופטים מנותקים מהשטח. הם לא חווים את המציאות ברחובות, ולא מתאמצים להבין מה עומד על הפרק ומהו החלק שלהם באחריות למיגור הפשיעה.

אריה שיף צריך להודות למזלו הטוב על כך שגורלו הופקד בידי שופטות אחרות. מכאן נותר רק לקוות שהעמיתים שלהן ילמדו מהן, ויתחילו לפסוק באופן שמרשיע את העבריינים האמיתיים, ושמרתיע אותם מלעסוק בפשע.

בכך הם ישלימו את החלק שלהם בפאזל שנקרא "השבת המשילות".