הכרזת ריבונות, לא חוקה

ברעיון שמגילת העצמאות היא חוקה נטמן סילוף גמור, אנליטי והיסטורי. במשבר החוקתי שלנו, רעיון התעתועים הזה נועד להוליך שולל את הציבור.ה"גילוי" המרעיש של בסיס חוקתי במגילת העצמאות הוא ללא ספק רטוריקה מניפולטיבית, שכל מטרתה לפתוח לרווחה את שערי המשטר הדמוקרטי לשיטת הפרשנות הפוסט־מודרניסטית (ה"תכליתית") של אהרן ברק והנוהים אחריו, שיטה רלטיביסטית המקנה לשופט כוח כמעט מוחלט לעשות כרצונו בחוק שהוא אמור להיות כפוף לו.

שלושה משפטים קצרים וכלליים, ללא הקשר, התניות, מגבלות, איזונים או הגדרות תפקודיות כלשהם, הם מִתלה מצוין לפרשנות משפטית שתלטנית הבאה להפקיע את הריבונות מידי העם. פירוש הדבר: כאשר שיטת הפרשנות השערורייתית של ברק מופעלת על סיסמאות, מרוממות ככל שיהיו, בדבר חירות, צדק, שלום ושוויון ברוח הנבואה, נפתח פה פתח לשופטים לחוקק חוקה אוליגרכית, ללא הסכמה או מעורבות כלשהי של העם; אותו העם שריבונותו נקבעת בפסקה מהדהדת בת משפט אחד במרכז המגילה: "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית". משפט המפתח הזה הוא גם מסקנה מהמסה ההיסטורית הקודמת לו, וגם מַתנה את הנאמר אחריו - הוא מרכז הכובד של המגילה, שאליו היא מתכנסת וממנו יוצאות מסקנותיה המעשיות, לרבות ביסוס המשטר הדמוקרטי של "מדינתו הריבונית" שברק מבקש להישען עליו.

ברק בא לעקור את ריבונות העם על סמך שיטת פרשנות מופרכת של מסמך, שליבתו קובעת את הריבונות הזאת עצמה! זו רמייה לוגית ופרשנית, והיא מחרידה מפני שרבים לא יבינו, אלא אולי בחוש בריא, מה מעוללים להם כאן.

מרבית האינטלקטואלים הישראלים פשוט בוגדים פה בציבור.

וזו גם רמייה היסטורית, מפני שאין כל שחר לניסיון המסולף להקנות למגילת העצמאות - מסמך עז ויפהפה ואהוב על כולנו - מעמד של חוקה מעבר להיותה מקימה ריבונות ומאשררת זהות. דוד בן־גוריון, המחבר הראשי של המגילה שחוברה בחופזה תוך כדי מלחמה, הביא אותה לאישור 37 חברי מועצת העם.

איך נוצר הגוף ההוא? והאם הוא יכול להיחשב גוף נבחר, ועוד לצורך חקיקת חוקה? לנוכח התקפת הפלשתינים מסוף 1947 הוכרח היישוב להקים לעצמו מעין פרלמנט ומעין ממשלה זמניים.

את הקמתם ניהלה מפא"י, המפלגה המנהיגה. בדיוניה הוצע לקיים בחירות כלליות (ליהודים בלבד) בזמן מלחמה, כשהבריטים עודם בארץ ולנוכח פלישה צפויה.

זו היתה הצעת יו"ר הוועד הלאומי דוד רמז. אבל בן־גוריון ורוב עמיתיו דחו אותה בצדק. מועצת העם ומנהלת העם הורכבו באמצעות הסכם בין מפלגות, לפי ייצוג המפלגות בוועד הפועל הציוני ובוועד הלאומי, ובהוספת נציגי חרדים, קומוניסטים (ללא ערבים) והימין הרוויזיוניסטי. זה היה מערך מעין ייצוגי, אך לא נבחר, של הקבוצה האתנית של היהודים בארץ, ולא של אזרחי הארץ.

אין כל שחר לניסיון המסולף להקנות למגילת העצמאות - מסמך עז ויפהפה ואהוב על כולנו - מעמד של חוקה מעבר להיותה מקימה ריבונות ומאשררת זהות

לפיכך אבות האומה ואמותיה (המועטות) היו מוסמכים להכריז שהקבוצה הזאת, הנלחמת עתה על חייה, היא עם עתיק ושהיא זכאית לריבונות, ורק לאותת על דמות הריבונות. אולם את מלאכת החוקה הותירו לאסיפה שתיבחר בבחירות כלליות שיקיפו את כלל האזרחים במוצאי המלחמה, ולבסוף הועברה המלאכה לכנסות הבאות. ברק ותלמידיו רוצים להפקיע מהעם את הריבונות, שאותה מועצה אכן היתה מוסמכת להכריז עליה, באמצעות זיוף פרשני כאילו המועצה הניחה בסיס חוקתי למדינה, פעולה שהיא לא היתה מוסמכת ולא התכוונה לעשות! מעשה האונס האנליטי וההיסטורי עלול "לעבור" בהרכב הנוכחי של בג"ץ (וזו המחשה זועקת להכרח לשנות את הרכבו).

אבל מתקפת בג"ץ על הדמוקרטיה לא תהיה סוף פסוק. "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו" ומחירותו, כדברי אלתרמן החכם.