חברי מועצה טובים לא קונים במכולת

תל אביב 2023, בחירות מוניציפליות: חברת כנסת, שלא רוצה להיות יותר חברת כנסת, מתמודדת מול ראש עיר שהתמודד רק לפני כמה חודשים לכנסת כי הוא לא רצה להיות ראש עיר.

חברת הכנסת היא אלופה לשעבר בצה"ל, וראש העיר המכהן הוא רק תת־אלוף. יש הרבה מאוד דרגות בבחירות המוניציפליות - אלופים ותא"לים לערים הגדולות, אל"מים לערים הבינוניות וסא"לים לעיירות ולמועצות המקומיות. רס"ן ומטה כנראה לא צברו מספיק ניסיון צבאי כדי לנהל עיר.

כמו כל דבר שמגיע מהצבא, הגישה של ברביבאי מורכבת משלושה חלקים: הראשון הוא שברביבאי אישה ואלופה, וש"הגיע הזמן". השני הוא שתפקיד העירייה הוא לא לדאוג לתושבים, אלא להילחם על אופייה הליברלי־דמוקרטי. לשיטתה, העיר היא "מגדלור לערכים ליברליים". ברביבאי לא רוצה לנהל עירייה ושירותים כנדרש מראש העיר, אלא להקרין ערכים החוצה. לאן? לכלל המדינה. הו, לו רק היתה יכולה להיות חברת כנסת עם השפעה לאומית.

החלק השלישי הוא שכפול של כל מצע עירוני אי־פעם: עסקים, קשישים, להט"בים, הורים, צעירים, חניה, תחב"צ, מסחר - ושקט. אין שום דרך להבדיל בין המצע שלה למצע של כל רשימה עירונית אי־פעם.

מולה מתמודד חולדאי, ראש עיר שנבחר לראשונה ב־1998, על המצע של מלחמה בבאג 2000 או של היותו גבר־גבר, ותא"ל שתיעב הומואים ואז הבין שגם הם הולכים לקלפי. חולדאי כל כך בטוח בעצמו, שהוא לא פרסם דבר לקראת הבחירות. אין שלט אחד שלו, אין מצע, אין הבטחות. בבחירות הקודמות הוא סיפר לתושבי העיר שיש בה הכי הרבה כלבים לנפש שהוא אכל כלב פעם. מבחינת חולדאי, המשחק נגמר עוד לפני שהתחיל. אולי הוא צודק.

בערים אחרות בארץ המצב דומה. מועמד יכול להתמודד על מצע של התנגדות לרכבת הקלה, כי היא יוצרת רעש ותופסת חניות והבנייה שלה לוקחת זמן - וקדנציה אחת אחרי זה להתמודד על מצע הפוך לחלוטין, של "למה לא עושים כאן רכבת קלה כבר, ומי האידיוט שמעכב הכל".

כל המועמדים בכל מערכות הבחירות מספרים שהם "בעד מה שטוב ונגד מה שרע". הפוליטיקה העירונית בישראל היא עלובה, והיא עלובה כי היא מושכת את המושחתים, המשועממים או תאבי הכוח. או במילים של מיקי זוהר: כסף, כבוד וכוח.

כדי ליצור שלטון מקומי איכותי שממוקד באזרח, ולא בהיותו מקפצה או סידור עבודה או הרע במיעוטו, יש צורך ברפורמה בשלטון המקומי. הצעד הראשון הוא תשלום שכר לחברי המועצה.

כיום החברות במועצה עירונית היא בהתנדבות, ואנשים איכותיים עם קריירה ומשפחה לא יכולים להרשות לעצמם להקדיש זמן רב כל כך ללא תמורה. התוצאה היא שהרבה מתמודדים למועצה הם אנשים עם מקורות הכנסה "חלופיים", או שהם נהנים מפיצוי "אחר".

הפוליטיקה העירונית בישראל היא עלובה, והיא עלובה כי היא מושכת את המושחתים, המשועממים או תאבי הכוח. או במילים של מיקי זוהר: כסף, כבוד וכוח

זה לא רק משחית את העיריות. הבעיה הזו גורמת לכך שהמדינה לא סומכת על העיריות, ולכן מפקיעה את קבלת ההחלטות. אין הרבה מקומות בעולם שבהם שר הפנים מאשר חקיקה מקומית, אבל בארץ התחושה היא שאם תהיה משילות עירונית אמיתית - היא תהפוך לביזה המונית. המדינה לא סומכת על העיריות, ולכן היא קובעת להן את הארנונה, את קווי האוטובוס, את החינוך, את הבריאות ואת הרווחה. היא אפילו נכנסת לתחומי בנייה והתחדשות עירונית, כי המבנה המעוות של השלטון המקומי מייצר תמריצים עקומים.

אם אנחנו רוצים ראשי עירייה טובים בעוד 20 שנה, אנחנו צריכים חברי מועצה טובים היום. אם אנחנו רוצים אנשים שידאגו לעיר שלהם, הם צריכים לצמוח בפוליטיקה המקומית ולא להיות מוצנחים. זה דורש מאיתנו להתייחס לנבחרים כאל פוליטיקאים מקצועיים בשכר כבר משלב המועצה.