אדוני הסליחות

פעם, לפני 20 שנה, באנו בדברים כמה מפיקים ויזמים בתחום המוזיקה, ואני.

בואו, אמרנו, נעשה אירוע גדול בחודש אלול בירושלים. נקרא לו "שרים תפילה", ונביא הרבה זמרים שישירו סליחות ושירי תפילה בכל הנוסחים ומכל המקורות.

זה יהיה אירוע ענק שיהפוך למסורת. בוא ניקח, אמרנו, את בנייני האומה. 3,000 מקומות. לא, אמרתי. בואו ניקח את בריכת הסולטן. עזוב, אמרו לי, לא יעבוד. אין לך קהל לכמות כזו.

בסוף לא יצא, כידוע.

אני יזם קטן מאוד. מה שכן - כדאי לכם להיכנס עכשיו לגוגל ולהקיש "סליחות כרטיסים" או "מופע סליחות" ואפילו רק "סליחות".

בריכת הסולטן, מקום המכיל אלפי משתתפים, היא בית כנסת לכל דבר. אין כמעט זמר או זמרת בישראל שאינם חלק ממופעי סליחות או מאירועים הקשורים לסליחות. אני מוצף בהזמנות לאירועים כאלה מכל הסוגים, כולל שניים שאני עצמי מופיע בהם.

הסליחות ניצחו. המונח הזה, שפעם היה נחלתם של המשכימים קום לסליחות בלבד, של השמש הנוקש בחלונות ושל אלו שהוא מעורר, הפך להיות חלק יסודי בחוויה הישראלית.

זה התחיל בכמות האדירה של אומרי הסליחות בעצמם שהעדיפו לעשות זאת ברוב עם ובאירועים גדולים, כמו אירועי הסליחות בכל ערב בכותל שמתקיימים בעוצמה רבה מאוד כבר זמן רב, וממשיך במאות האלפים שרוצים ליטול חלק בעולם הקסום הזה ומוצאים את עצמם משתתפים על בסיס חד־פעמי.

מהי בדיוק החוויה הזו? מקובל לחשוב שהסחף הגדול בנושא הסליחות קשור לחוויית היטהרות. לבקשת הסליחה. לצורך להשתפר ולהיות טובים יותר.

המושג "סליחות" הופקע ממשמעותו המקורית, היינו התפילות המכונות "סליחות", לעבר משהו כללי יותר של השאיפה לשיפור וההתכנסות הפנימית לצורך העניין.

אבל האמת היא שמה שקורה באירועים האלה ומה ששוטף את הרחובות בשבועות האלה וימשיך וישטוף אותם עד יום כיפור, הוא לא בדיוק זה, אלא משהו דומה, בעל עוצמה אמונית הרבה יותר גדולה: תפילה.

אי אפשר להתייחס לאירוע המפעים הזה של אלול- תשרי הישראליים כאירוע אוניברסלי. ההצלחה שלו קשורה למקום הכי דתי והכי אמוני בעם

המוני הבאים לא מגיעים כדי להתרגש ולהשתפר ולהתעורר בתשובה. כל אלה הם פועל יוצא.

הם מתפללים. נושאים עיניהם למעלה ושופכים צקון לחש. איזוהי עבודה שבלב - זו תפילה.

הרב קוק מאריך להסביר בספרו "אורות התפילה" ובמקומות אחרים את הגישה שלפיה תכלית התפילה אינה שינוי רצונו של הא־ל, אלא השינוי הנפשי שחל באדם בעקבותיה. העלאת שאיפותיו, טיהור נשמתו, ובעקבות כך או שמתבטלת הגזירה שנגזרה עליו או שנולדים בו כוחות הבנה והתמודדות.

אי אפשר להתייחס לאירוע המפעים הזה של אלול- תשרי הישראליים כאירוע אוניברסלי. ההצלחה שלו קשורה למקום הכי דתי והכי אמוני בעם.

זו אינה ה"אהבת חינם" המצטעצעת מעט של ימי תשעה באב. סליחות בירושלים הן אירוע שיש בו שני צדדים. זהו דיאלוג תפילה המוני שבו נושאים עיניים ואומרים לריבונו של עולם: אדון הסליחות, בוחן לבבות, גולה עמוקות, דובר צדקות, חטאנו לפניך.

רחם עלינו.