לא להעניק וטו למתנגדי אוסלו

פרופ' אייל זיסר מאשים במדור זה ("באוסלו נרצח חזון שתי המדינות") את הסכם אוסלו בכמה האשמות מקוריות. האחת - ההסכם חיסל את הישגו של דוד בן־גוריון, אשר בשיתוף פעולה עם עבדאללה הראשון, מלך ירדן, "קבר" לדבריו את התנועה הלאומית הפלשתינית. השנייה – כישלון ההסכם הפך את פתרון המדינה הפלשתינית לבלתי מעשי.

הכותב טועה מאוד בשתי הסוגיות הללו.

התנועה הלאומית הפלשתינית, שנולדה על רקע פירוק האימפריה העות'מאנית וחששם של הערבים שחיו בארץ הקודש כי העלייה היהודית תגזול מהם את בתיהם, לא נקברה על ידי בן־גוריון ועבדאללה. היא נוצלה, במידה רבה, על ידי מדינות ערב, עברה עליות ומורדות, והתחזקה מאז שנות ה־60 בהנהגתו של יאסר ערפאת. החלטת העולם הערבי ב־1974 להכיר באש"ף כנציג הבלעדי של העם הפלשתיני היתה הביטוי הבולט ביותר להתחזקות זו.

צודק זיסר בכך שתהליך אוסלו חיזק את אש"ף בשעתו הקשה ביותר (תמיכת ערפאת בסדאם חוסיין גרמה להרחקת פלשתינים ממדינות המפרץ, ופירוק בריה"מ פגע מדינית בתמיכת הבינלאומית באש"ף). ארגון חמאס, שנתפס צעיר ובלתי מושחת, הפך אלטרנטיבה משמעותית לאש"ף, ויכול להיות שאלמלא ניצלנו את חולשת אש"ף לטובת התהליך המדיני היה חמאס, שלא היה מוכן להכיר בישראל, ואשר דרכו המוצהרת היא דרך הטרור, מחליף את אש"ף. ספק אם ניצחון התנועה האסלאמיסטית־טרוריסטית, והיעלמות התנועה הלאומית והחילונית, היו עדיפים לישראל.

זיסר גם צודק בציינו כי הימים הטובים ביותר מבחינת הפלשתינים היו אלה שלאחר מלחמת ששת הימים, כשהגבולות היו פתוחים, ותושבי יהודה, שומרון ועזה השתלבו במרקם החיים הישראלי.

אמנם יש בכך נוסטלגיה מופרזת מעט, כי זו היתה השתלבות בין סוס לרוכבו, אבל לא מעט פלשתינים מעדיפים כיום את פתרון המדינה האחת על פני חלוקת הארץ.

אבל ויתור על הרוב היהודי הוא ויתור מוחלט על החזון הציוני מכל צידי הקשת הפוליטית. הגבול המזרחי הוא הכרח למדינה יהודית ודמוקרטית. אוסלו נכשל בכך שלא השיג את מטרתו: פתרון קבע בין ישראל לפלשתינים עד 4 במאי 1999.

הוא נכשל בכך ש־30 שנה לאחר שנחתם הוא משמש בידי מתנגדיו כהסכם שלום, ומאפשר להם להמשיך להתנחל, ולצפות מהפלשתינים להתנהג כאילו יש לפניהם אופק מדיני כלשהו. אבל הוא בוודאי לא ביטל את אופציית שתי המדינות.

הקמת קונפדרציה "רכה" בין שתי מדינות עצמאיות וריבוניות - ישראל ופלשתין - כאשר המדינה הפלשתינית מפורזת, וכאשר המתנחלים שימצאו עצמם ממזרח לגבול העתידי יורשו לקבל פיצויים ולעבור לישראל, או להישאר במקומות שבהם הם נמצאים, כאזרחי ישראל ותושבי קבע של פלשתין (אלא מול הסדר דומה לגבי פלשתינים שירצו לגור כתושבים בישראל), היא הדרך הסבירה ביותר כיום לממש את פתרון שתי המדינות (אם ישראל לא תבחר בדרכו של שרון, ולא תיסוג מהגדה המערבית או מחלקים ממנה באופן חד־צדדי).

אוסלו נכשל בכך ש־30 שנה לאחר שנחתם הוא משמש בידי מתנגדיו כהסכם שלום, ומאפשר להם להמשיך להתנחל, ולצפות מהפלשתינים להתנהג כאילו יש לפניהם אופק מדיני כלשהו. אבל הוא בוודאי לא ביטל את אופציית שתי המדינות

זיסר כותב שהחותמים מהצד הישראלי התייחסו לסכסוך כאל סכסוך טריטוריאלי, ולא הבינו כי מדובר בסכסוך קיומי, שבו כל צד נאבק על ארץ ישראל כולה.

כמי שיזם את התהליך אני יכול להעיד רק על עצמי. המניע העיקרי היה דמוגרפי. הצדדים אכן ציירו בעבר מפות שבהן הופיעה ארץ ישראל משני צידי הירדן (כמו מפת משלחת פועלי ציון לוועידת ורסאי ב־1920, וכמו סמל אש"ף). אבל הם עברו שינויים משום שהם נאלצו להתמודד עם מציאות משתנה, והפרגמטיים, המהווים בכל צד את הרוב, הבינו כי פשרה היסטורית יכולה להעניק לשניהם יתרונות רבים.

בכל צד נותרו גורמים בלתי מבוטלים הרואים בכל פשרה בגידה, ואסור להעניק להם את זכות הווטו.