ישראל - עלה התאנה של רוסיה?

ככל שנמשכת הפלישה הרוסית לאוקראינה, כך קשה להשתחרר מהרושם שישראל לא מפספסת הזדמנות להיות בצד הלא נכון של ההיסטוריה. מאז החלה המלחמה ישראל סירבה לספק נשק (אפילו הגנתי) לאוקראינה, סירבה להצטרף לסנקציות הבינלאומיות, ואף הגדילה את היקף הסחר עם רוסיה.

אבל בולטים דווקא המעשים הקטנים, המחוות, הדברים שקשה עד בלתי אפשרי לראות בהם תועלת לאומית גדולה שתאפיל על הנזקים הפוטנציאליים. פעם אלה פגישות מצולמות של בכירים במשרד החוץ שטסים למוסקבה ומארחים את עמיתיהם בארץ; פעמיים - חגיגות יום העצמאות של רוסיה בשגרירות, שאליהם נוהרים בהמוניהם שרים ונבחרי ציבור ופקידים אחרים ולגמרי לא זוטרים; לפני שלושה חודשים היתה זו ההחלטה לפתוח נציגות רוסית בירושלים; ובשבוע החולף העניקה ישראל עוד מתנת ענק לרוסיה: הסכם להעמקת שיתוף הפעולה בתחום הקולנוע.

שרת התרבות של רוסיה, אולגה ליובימובה, פרסמה צילומים מחויכים שלה ושל השגריר אלכס בן צבי וכתבה כי ההסכם הוא "תרומה חשובה לפיתוח של שיתוף הפעולה הבילטרלי". שגריר ישראל הוסיף מצידו כי הוא משוכנע שיהיו סרטים משותפים רבים ושמפיקים בישראל מחכים לשיתוף הפעולה (כך לפי העיתון הרשמי של הקרמלין), והידיעה על ההסכם בכלי התקשורת הקרמליניים, שכמובן שמחו להבליט אותה, כאומרים: מי אמר שאנחנו מבודדים?

קשה להבין את התנהלות ישראל ואת קוצר הראייה בנוגע לנזקים שגורמת ירושלים הרשמית למעמד ישראל בעולם המערבי. גם אם נקבל במלואו את הטיעון הביטחוני הנדוש בדבר הנוכחות הרוסית בסוריה (אף שגם הוא נתון לדיון), הרי שאין דרך להצדיק את שורת המחוות המתארכת כלפי רוסיה. איזה הכרח היה בהן? איזו תמורה - אם בכלל - יכולה להיחשב לראויה, כאשר ישראל משמשת כמלבין המערבי הרשמי של פשעי רוסיה?

אפילו התירוץ בדבר הצלת יהודי רוסיה אינו מחזיק עוד. גם אם נניח בצד את ההנחה שישראל קיבלה מידע שיהודי רוסיה הם בני ערובה פוטנציאליים ומשתפת פעולה עם משטר כזה, כעבור 18 חודשי מלחמה אפשר לומר בביטחון כמעט מוחלט כי אלה מהם שרצו לצאת - כבר עשו זאת. ואם בחשש מאנטישמיות עסקינן - היא שם ממילא.

מקוממת במיוחד הטענה שהמחוות למוסקבה הן "פיצוי" על המחוות לקייב: זו סימטריה שקרית שמשווה בין מעשה חובה הומניטרי לבין מעשה רשות יח"צני

די להיזכר בשר החוץ לברוב ש"גילה" "שורשים יהודיים" אצל היטלר, בתועמלן המרכזי סולוביוב שלדידו "רוסיה משחררת את קייב מהכובשים הגרמנים, האנגלו־סקסים והיהודים, שידיהם טבולות בדם"; או בתגובה של תיאטרון ממוסקבה שהופעתו בארץ בוטלה ופרסם בתגובה מכתב פתוח עם קלישאות אנטישמיות. בתגובה לביקורת על המחוות האלה, בישראל אוהבים להזכיר את הסיוע ההומניטרי לאוקראינה, ואת מערכת ההתרעה שהועברה אליה. הם חשובים, גם אם הסיוע צנוע מאוד יחסית, ואילו מערכת ההתרעה עוכבה חודשים, אבל קטנותם רק מבליטה את הנדיבות המדינית־תדמיתית כלפי רוסיה. מקוממת במיוחד הטענה שהמחוות למוסקבה הן "פיצוי" על המחוות לקייב: הסימטריה השקרית הזו משווה בין מעשה הומניטרי שהוא בגדר חובה לבין מעשה רשות יח"צני; משל היה אותו ערך מוסרי או א־מוסרי בהגשת תחבושת (לפצוע שכבר זוכה לסיוע) לבין ליטוף של הפושע, שעדיין ממשיך להשתולל בזירה. אפילו אם הסיוע של ישראל לאוקראינה היה מקיף ויעיל יותר, לא היה בכך עדיין כדי להצדיק האיוולת שב"איזון".

יהיו אשר יהיו המניעים של ישראל, סביר להניח שיש להם השלכות ארוכות טווח – על מעמדה באוקראינה ובמערב (שלא לדבר על הכתם המוסרי, שייקשר בישראל ובאזרחיה).

ואם כבר מערב - אם לשפוט לפי הגישה לפלישה הרוסית, ישראל לא שייכת עוד למערב ולדמוקרטיות הליברליות שלו, אלא למדינות הדרום הגלובלי שרובן ככולן העדיפו לשבת על הגדר ולסחור עם רוסיה, גם אם לרוב הצביעו נגדה באו"ם.