התמונה הגדולה

שנאת נתניהו גורמת גם לפסילת האסטרטגיה המדינית שלו • השבוע גילינו שרבין ז"ל כנראה לא היה נוהג אחרת

נתניהו בטקס האזכרה לרבין , צילום: ראובן קסטרו

לפעמים דרך הרגעים הקטנים רואים את התמונה הגדולה. השבוע ישבתי בחדר האמנים לפני העלייה לבמה עם חברי הטוב, הגיטריסט רועי צעדי, והתעדכנו מה קורה זה אצל זה.

רועי מנגן גם עם התזמורת האנדלוסית, ובקרוב הוא ייסע בפעם השנייה השנה למרוקו. אלא שבפעם הזאת, המוזיקאים המרוקאים שאהבו את הנגינה שלו פנו אליו ישירות והזמינו אותו אישית, ולא בערוץ הרשמי - כלומר, דרך הנהלת התזמורת. שמעתי את זה, ופתאום הבנתי שאני שומע סיפור קטן על שינוי גדול: יש כאן שלום עם מדינה ערבית מסוג שעוד לא הכרנו. שלום מהסוג שעליו אנחנו שרים כבר עשרות שנים "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום".

במשך 44 השנים שחלפו מאז הסכמי קמפ דיוויד לא היה לנו שלום כזה, לא עם המצרים ולא עם הירדנים. היה שיתוף פעולה ביטחוני ולא היתה מלחמה. זה ממש לא מעט, אבל זה לא שלום. יש אמנם סרט בשם "ביקור התזמורת", אבל שום תזמורת מצרית לא ביקרה כאן כבר עשרות שנים, וממילא לא נוצרים קשרים אישיים ומתמשכים בין הנגנים.

מכיוון שה־test case העזתי נכשל כישלון מהדהד וחמאס השתלט על הרצועה, סביר להניח שרבין היה הופך את התהליך כפי שהבטיח וחוזר לנסות לקדם את תהליך השלום כשהפלשתינים אחרונים בתור, בדיוק כפי שנתניהו עשה בהסכמי אברהם

בפרוטוקול הדיון שקיימה ממשלת רבין סביב אישור הסכמי אוסלו, ושנחשף השבוע, בולטת בין השאר העובדה שרבין היה מוכן לרדת מהגולן והעדיף להתקדם מול הסורים ולהשאיר את הפלשתינים לסוף. מה שמנע זאת ממנו היה העובדה שהסורים לא הסכימו לשלום "כפי שאנחנו תופסים אותו" בתמורה. ובכל זאת, התקשורת לא עשתה עניין מהסכמי אברהם, שכן הביאו לנו שלום "כפי שאנחנו תופסים אותו". נחום ברנע, זקן השבט של עיתונות השמאל בישראל, סימן את הכיוון הראוי לסיקור - ההתמקדות באפשרות שהאמירויות יקבלו מהאמריקנים מטוסי F-35.

כשהאובססיה כלפי נתניהו גורמת לתקשורת להתעסק בקטנות, כמו מחיר הסוויטה שנשכרה עבורו בקפריסין, זה בסדר. יכול להיות שבפעם הבאה יישכר בזכות זה חדר צנוע יותר. אבל כשהיא גורמת למחנה שלם לא לראות את התמונה הגדולה ולא להכתיר אסטרטגיה מדינית כמוצלחת רק מפני שנתניהו היה זה שהוביל אותה, אף שהיא לגמרי עולה בקנה אחד עם מורשת רבין - זה כבר עיוורון חלמאי.

מהפרוטוקול עולה שרבין תמך באוסלו מארבעה טעמים:

א. התהליך היה בעיניו הפיך (reversibility).

ב. הוא האמין שפת"ח יילחם בחמאס ביעילות רבה יותר מצה"ל ("להם לא יהיה בג"ץ").

ג. רצועת עזה המבודדת תהיה אבן הבוחן (test case) ליכולת של פת"ח להתגבר על חמאס ולשלוט בשטח.

ד. הניסיון להשאיר את הפלשתינים לסוף ולהתקדם קודם מול הסורים נכשל.

מכיוון שה־test case העזתי נכשל כישלון מהדהד וחמאס השתלט על הרצועה, סביר להניח שרבין היה הופך את התהליך כפי שהבטיח וחוזר לנסות לקדם את תהליך השלום כשהפלשתינים אחרונים בתור, בדיוק כפי שנתניהו עשה בהסכמי אברהם.

בתמונה הגדולה - הפנייה שעשה נתניהו לכיוון שלום עם המעגל הרחוק תחילה היא מאוד "רביניסטית". כשמבינים את זה, הקרע הבלתי נתפס בין השמאל לימין היום הוא טרגי אפילו עוד יותר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר