ד"ר אסייג ומיסטר היינה

"בִּתְחִלָּה כִּמְעַט נוֹאַשְׁתִּי,

לֹא אֶשָֹּא אֶת זֹאת לָעַד,

וְעִם־כָּל־זֶה נָשׂא נָשָׂאתִי,

אַךְ אַל־נָא תִשְאֲלוּ, כֵּיצַד?"

את המילים האלה כתב היינריך היינה, המשורר היהודי־גרמני בן המאה ה־19, ותרגם אביגדור המאירי. להיינה היו כל הסיבות להתייאש. הוא היה מה שאנחנו קוראים היום "ראש בריא במיטה חולה". המיטה החולה היתה האקדמיה הגרמנית של זמנו, שלא אפשרה לו לקבל משרה כדוקטור למשפטים באוניברסיטת גטינגן בשל יהדותו. מסיבה זו היינה התנצר, אבל גם זה לא עזר, כפי שמעיד המכתב שכתב לחברו משה מוזר: "עתה שנוא אני בעיני היהודים וגם בעיני הנוצרים. מתחרט מאוד כי התנצרתי; אין אני רואה כלל, כי על ידי התנצרותי הוטב מצבי ברב או במעט" .

קל לשבת היום בישראל, מאתיים שנה אחרי התנצרותו של היינה, ולדעת שהאקדמיה הגרמנית של ימיו היתה חולה. החוכמה היא לראות דברים כאלה בזמן אמת.

אצלנו, בניגוד לד"ר היינה - ד"ר קרן אסייג, חוקרת סרטן שד מאוניברסיטת חיפה, לא הסכימה "להמיר את דתה": כשרקטור האוניברסיטה שלה, פרופ' גור אלרואי, הכריז ש"מצביעי נתניהו הם לא אחים שלי" - היא לא הסכימה לעבור את טקס ההטבלה שעוברים חברי סגל אחרים שבינם לבין עצמם מזדהים עם הימין: היא לא הסכימה לשתוק. ד"ר אסייג ענתה לרקטור, גרמה לו להתנצל, ובכך כנראה פגעה קשות באפשרויות הקידום שלה בעתיד, אבל השבוע התבשרנו שלא רק הקידום שלה נפגע. כך היא כותבת בטוויטר, בזמן שיצאה להפסקת הצהריים לבדה, בעקבות החרם השקט שהיא עוברת:

"אני בכאב עכשיו. נושמת עמוק, אך הדמעות מאיימות לפרוץ ולהציף את סניף ארומה אוניברסיטת חיפה. כואב לי לרעוב בכל יום ולחכות לארוחה בבית החם שלי, כשאני עטופה ואהובה. כואב לי להעניש את עצמי רק כי העזתי לבקר את הרקטור שלי שאמר שאיני אחותו. כואב לי להרגיש את הכתף הקרה ואת המבטים במסדרונות ואת ההתלחששויות ואת ההתעלמות.

"כואב לי לעבור חרם שקט שמרעיש את כל חדרי ליבי במקום שאמור להיות לי בית.

"אז היום החלטתי להרים ראש ולהעז. לקחתי את הארנק, עליתי לארומה והזמנתי לעצמי ארוחה מפנקת. אבל קשה לאכול עם גוש דמעות בגרון, וכל משאביי מושקעים בלעצור את הסכר. מחשבותיי נודדות, ואני תוהה כמה מהאנשים כאן בתוך האוניברסיטה הקיצונית בישראל מרגישים מושתקים ומסתתרים בארון...

"... באותה ארוחה מפורסמת שבה חבריי מהשמאל לכלכו עלי והצדיקו את הרקטור - שתי הימניות שבארון החליטו שלא לשתוק. לא כי הן הגנו עלי ועל דעותיי, שהן במקרה גם דעותיהן, אלא כי הן רצו לזכות בחיבתם של יתר החברים מהשמאל ששולטים כאן ביד רמה. אז הן אמרו ש'מי שמחפש סיבות להתבכיין ימצא על מה'.

"אז הנה אני. מוצאת סיבות להתבכיין. כי מה שמתחולל כאן כל כך מעוות בעיניי. כי איני מסוגלת אפילו לכעוס עליהן, רק להצטער עבורן שהן נאלצות לחיות בשקר ולנהוג באופן שחוטא לאמת הפנימית שלהן. וכי אני יודעת, בדיוק כמותן, כמה המחיר כבד. מקצועית, חברתית ואישית. ואני חווה אותו על בשרי ממש כעת בזמן שהאוכל שמונח מולי מתקרר... בתיאבון לי".

ד"ר קרן אסייג יקרה, אני לא יודע אם המחקר שלך יקדם את מציאת התרופה לסרטן השד או לא. אני רק יודע שהאומץ שלך הוא התרופה למחלה של האקדמיה הישראלית בזמננו.

בפעם הבאה כשאת יושבת בארומה - אשת מדע שהיא גם אישה מאמינה ואקדמאית שלא מתביישת להשמיע קול אחר, דעי שאת לא יושבת שם לבד. ההיסטוריה לצידך.