שבת של כולם

על סוגיית הרכבת הקלה בשבת יש להביט במשקפיים היסטוריים. סוציאליים. לאומיים.

המעסיק הראשון בהיסטוריה היה פרעה.

משה רבנו מגיע אליו ומבקש יום אחד של מנוחה עבור בני ישראל העובדים בפרך. הוא מבטיח לו שזה יהפוך אותם ליעילים יותר. פרעה משתכנע.

אחד הקולות המרכזיים המובאים כטיעון לפתיחת הרכבת הקלה אומר כי הרכבת צריכה לעבוד כמו בימות החול, מפני שהנפגעים העיקריים הם מי שאין ברשותם רכב פרטי.

טיעון נכון, אך מתעלם מפלח שייפגע מהפעלת הרכבת בשבת: העובדים עצמם שנדחקים אל השוליים. קולם לא נשמע, והם משתייכים לאוכלוסייה חלשה יותר מבחינה כלכלית.

רבים מהם עושים זאת בלית ברירה ומחשש לאבד את פרנסתם.

לבעלי העסקים יש לובי חזק יותר.

ברל כצנלסון, מנהיג תנועת העבודה, הבין כי הפרהסיה בשבת היא חוק חברתי יותר מאשר אלוהי.

הוא מבקש לנכס לחילוניות את יום המנוחה ולא להותיר את השבת לידי זרם כזה או אחר:

"השבת בשבילי היא מעמודי התרבות העברית וההישג הסוציאלי הראשון של האדם העובד בהיסטוריה האנושית" (כתבים ט, 54), והוסיף: "כדי לקיים את יסוד השבת בחיי ישראל אינני צריך להסכמים בין־מפלגתיים ולא להוראות של רבנים...". כצנלסון אינו היחיד שראה בשבת ערך לאומי. כמותו גם ד"ר משה גליקסון, עורכו הראשון של עיתון "הארץ", שכתב כי "מתנה טובה יש לנו בעולמנו ושבת שמה". וביאליק, לאחר חילול שבת המוני בקיבוץ גבע, כתב דברים חריפים לחברי הקיבוץ.

בלהט הכאוס שעובר על מדינת ישראל נוצר ערבוב בין מעשים קיצוניים של יחידים, כדוגמת סיפורי ההדרה באוטובוסים, לבין סטטוס־קוו הקיים מקום המדינה.

הדבר היחיד שיכול לשמור על המרקם העדין של החיים המשותפים בארץ הוא היצמדות לקונספט שמאפשר מצד אחד שמירה על זהותה של המדינה כיהודית, ומצד שני מותיר מרווח נשימה לדמוקרטית.

כך ניתן לחזות ביוזמות פרטיות שצצו בשנים האחרונות במוקדי ביקוש חילוניים.

נכון להיום עשר רשויות מקומיות בישראל שותפות למערך התחבורה בסוף השבוע: תל אביב־יפו, גבעתיים, קריית אונו, רמת השרון, שוהם, מודיעין־מכבים־רעות, הוד השרון, כפר סבא, מבשרת ציון ונס ציונה.

התשובה לשאלה מה ההבדל בין יוזמות פרטיות בערים עם רוב חילוני לבין מימון מטעם המדינה נעוצה גם בהיבט היסטורי.

בן־גוריון הרי הצהיר שהתנ"ך הוא הקושאן שלנו. פרופ' אליעזר שביד מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית כתב בהקשר לכך: "בלי לגיטימציה של מנהיגות דתית ומורשת דתית לא יכלה הציונות לטעון בפני אומות העולם על הזכות ההיסטורית של עם ישראל בארצו", והציע "פרהסיה יהודית משותפת".

גם בממשלת לפיד האחרונה, שבה לא היה אף שותף חרדי, לא התקיימה תחב"צ במימון המדינה ורכבת ישראל נחה בשבת. גם בממשלות רבין ואהוד ברק.

השמירה על הסטטוס־קוו אמורה להיות אינטרס של כל הצדדים, החילוני והדתי, מפני שבלעדיו כל צד יקצין וימשוך לכיוון שלו.