של מי החינוך הזה

יולי-אוגוסט הם חודשי הפסילות. ארגונים ומכונים שונים מנהלים מלחמת מאסף על הזכות להיכלל בתוכנית הלימודים - עדיף בתקציב משרד החינוך, אבל אפשר גם בלעדיו.

פורום המשפחות השכולות הישראלי־פלשתיני נאלץ לעמוד לשימוע במשרד החינוך לפני שבועיים, והודח בבושת פנים ממאגר התוכניות המורשות והמתוקצבות של משרד החינוך. הוא הואשם בביזוי הצבא ובהשוואת חללי צה"ל לאויביו. דעות כאלה, קבע השר קיש, לא ראויות להישמע במערכת החינוך.

לא רק הסכסוך מוליד מחלוקת. בהתאם לרוח הימים הללו, הקצף הציבורי יוצא על חוברות, ספרים ותוכניות מבית היוצר של פורום קהלת, מה שהוליד כמתבקש את הפנינה הבאה: "כדאי להוציא מבתי הספר את התנ"ך, אומרים שיש שם ספר של קהלת".

יש דיון שלא מתנהל פה, מעבר לשאלה - החשובה במידה מועטה - איזה ארגון חברה אזרחית או מכון מחקר ראוי או בלתי ראוי לבוא במפגש עם ילדינו הרכים. זה לא הדיון במשכורת המורים או בשאלת הוותק, אלא דיון בסיסי: מהו תפקידה של מערכת החינוך?

אנחנו כבר מזמן לא מצפים שהיא רק תחכים את ילדינו ביסודות האנגלית, המתמטיקה ומדעי הרוח. לא ולא. אנחנו מצפים ממנה להיות מערכת מקיפה שנותנת לכל תלמיד מענה הוליסטי - לימודי, חברתי, רגשי, ערכי, אזרחי ואפילו בריאותי.

כל מה שאנחנו נכשלים לעשות כהורים וכחברה - אנחנו מעמיסים על מערכת החינוך: שתלמד את ילדינו נימוסים והליכות, מורשת ויהדות, שוויון וסביבתיות ומיינדפולנס וחינוך מיני וסולידריות וד־מו־קרט־יה.

תוכניות חינוכיות לבתי ספר צצות על ימין ועל שמאל, ובמאגר התוכניות והמענים של משרד החינוך מככבים - תחזיקו חזק - לא פחות מ־19,039 תוכניות ומענים חינוכיים מסוגים שונים, שבתי ספר יכולים לאמץ. כולם רוצים לפגוש תלמידי בית ספר, ליהנות מהקהל השבוי ולהרביץ ערכים בילדים הרכים.

בשנים האחרונות ראינו יוזמות רבות גם מתוך מערכת החינוך: תוכנית לעידוד גיוס, תוכנית לעידוד אכילה בריאה, תוכנית לעידוד מיחזור בקבוקים, תוכנית לחיזוק הקשר בין בני אדם לבעלי חיים, תוכנית להכרה וללימוד של זהות מגדרית שונה - ואין לדבר סוף. כל מי שיש לו מספיק השפעה או כסף יוצר "תוכנית חינוכית", ושואף לשנות לתמיד את חייהם של תלמידי ישראל.

אבל תלמידי ישראל לומדים בסך הכל שש-שבע שעות ביום, אצל מורים שמרוויחים שכר שהוא לכל היותר סביר, במערכת מורעבת שתקציבי העתק שזורמים אליה לעולם לא מחלחלים לשטח. אלו הם הנתונים הקשיחים כרגע, והם יישארו כאלה עד שיכהן פה שר שיהיה מוכן לעשות בחינוך את מה שעשה נתניהו באוצר, ולחולל שינוי - גם במחיר התאבדות פוליטית. אנחנו מצפים ממורים להיות שילוב של מרצה, פסיכולוג, מדריך בצופים, קואוצ'ר ומטיף בשער. הגיע הזמן לדרישות צנועות יותר.

הצעה מהפכנית: תפקידה של מערכת החינוך צריך להיות מוגדר בצמצום, ולא בהרחבה. תפקידה הוא ללמד את ילדינו מתמטיקה, אנגלית, מדעים, מורשת ומדעי הרוח, ולעשות זאת באופן שיאפשר גם לתלמידים מרקע חלש להצליח.

אפשר וצריך לעשות את זה בצורה יצירתית, חדשנית, רבגונית, מותאמת לתרבות ולאורח חיים - אין שום קדושה במבנה של כיתה שיושבת ובוהה בלוח - אבל המעשה החינוכי בין כותלי בית הספר צריך להיות פדגוגי במהותו. תזונה זה חשוב, מיחזור זה חשוב, בעלי חיים זה חשוב - אבל במערכת שיש לה בפועל משאבים מוגבלים כל כך, אנחנו חייבים להגדיר את גבולות הגזרה.

תכנים ערכיים יכולים וצריכים להיכנס לתוכנית הלימודים (למה לא לתת אנסין באנגלית בנושא תזונה נכונה, או פרויקט במתמטיקה עם ארגוני תרומה?), אך אסור לשכוח את הכלל התלמודי הידוע, שאני זוכרת עוד מהימים שבהם היה תלוי על קיר הכיתה:

תפסת מרובה - לא תפסת.