כולנו הלומים של החיים

כנס מיוחד של השדולה למען הלומי קרב בכנסת התקיים השבוע, באופן חריג, למרות הפגרה. הנושא: לוחמים הסובלים מפוסט־טראומה בשל שירותם הצבאי. אווירת החירום נוצרה על רקע טרגי במיוחד - שני הלוחמים במילואים בר כלף ואור דוניו, זכרם לברכה, שנטלו את חייהם לאחר התמודדות נפשית קשה שהכניעה אותם.

כנס החירום אורגן במשותף בידי ח"כ יצחק קרויזר מהקואליציה וח"כ מיכאל ביטון מהאופוזיציה. שיתוף פעולה פרלמנטרי בין הצדדים נדיר בימים אלו, אך הטרגדיה הכפולה והרצון להושיט יד ללוחמים שנושאים את פצעי הקרב עמוק אל תוך חיי האזרחות המסו את החומות והמחלוקות.

הכוונות טובות, הרצון לסייע אותנטי, הזעזוע אנושי, ותחושת החירום הכרחית. ובכל זאת, כדאי להביע ספק בנוגע לתוצאות פעילותם של חברי הכנסת והרשויות הממשלתיות שאמורות לטפל בלוחמים הסובלים.

בשנים האחרונות, ללא תלות בזהות הממשלה, התקיימו לכל הפחות שלושה כנסים מסוג זה. ועדות הוקמו באיחור, הבטחות נשמעו, רפורמה אחת נהגתה ויצאה לדרך, ומספר רב של הלומי קרב ומשפחותיהם הגיעו לכנסת להשמיע את צעקתם. איציק סעידיאן, שהצית את עצמו ב־2021 וטלטל רבים, הביא לעליית המודעות וגייס לפעולה תקשורת, נבחרי ציבור ופקידים.

ועדיין, למרות שיפור מסוים בתחום, הפתרון נראה רחוק, ולוחמים ממשיכים ליפול בשדה הקרב הנפשי. השבוע נאלץ סעידיאן לממן את הלווייתו של בר כלף ולפתוח במחאה עד שיועבר כלף לקבורה בחלקה צבאית. מעגל המוות של הלוחמים נמשך.

ייתכן שנדרש קו פעולה אחר. הפרעת פוסט־טראומה היא חמקמקה, עשויה להתפרץ גם זמן ממושך לאחר הקרב, בושה שמלווה את הסובלים ממנה גוררת תת־דיווח, והחיבור בין המצוקה לשירות הצבאי אינו תמיד קל וטבעי, בייחוד כשהסובל פונה למערכת ביורוקרטית סבוכה שתכיר בו ותסייע. הפתרון הוא אולי העברת המשקל לגופים אזרחיים ועיוורים פחות, המוכוונים לטיפול בלוחמים. עמותות, משפחות ומטפלים שיתוקצבו ויבצעו את העבודה והסינון שהמדינה מתקשה לעשות.

דווקא במגרש האזרחי הוצעו פתרונות חדשניים, החל מתרפיות לא קונבנציונליות כדוגמת היעזרות בבעלי חיים ומוזיקה ועד התערבות רפואית, כרגע ניסויית, בעזרת סמים פסיכואקטיביים שונים שהניבו תוצאות מבטיחות ומעוררות תקווה לעתיד.

לצד התנועה האיטית של המערכת נדרשת התגייסות אזרחית רחבה, לשים לב לבר כלף ואור דוניו הבאים בטרם סיפורם יבשיל לסוף טרגי. עלינו למצוא עבורם דרך להקל את הכאב ולזעוק את זעקתם - בעודם בחיים.

במובן זה, אין קלישאה לא נכונה - הם היו בשבילנו, אחריותנו לחלץ אותם. זהו בהחלט מצב חירום, כפי שהגדירו חברי הכנסת, והוא דורש פקיחת עיניים והתבוננות לצדדים כדי לזהות את הסכנה ולדעת להושיט יד תוך כדי דרישה מהמערכת לפעול, אך מבלי להסתמך עליה.

בקרב כמו בקרב, עושים הכל כדי לנצח ולהציל חיים, גם בלי להמתין לתגבורת המתמהמהת.