"כובשי הגליל": די עם הפוליטיזציה של הציונות

זו היתה אמורה להיות חגיגה של אוהבי הגליל, שמחה של כל מי שמבינים שבלי העצמת ההתיישבות היהודית, מדינת ישראל תאבד את הגליל התחתון.

זה היה אמור להיות יום חגם של כל מי שהם בנים ובנות, נכדים ונכדות למי שיישבו את הארץ הזאת בקיבוץ, במושב או בעיירה. של כל מי שיודעים מהי התיישבות.

ואכן, כך קיוו שתיראה החגיגה ב"רמת ארבל" שלשום. על הקמת היישוב, הבלתי מורשה עדיין, החליטה ממשלת ישראל כבר לפני שני עשורים. החליטה, אבל לא ביצעה. לפני שנה החליטה קבוצת משפחות לעשות מעשה ועלתה לקרקע. היא ביקשה ללחוץ על הממשלה ולקבוע עובדות בשטח. לפני חודש החליטה הממשלה שהיישוב יקום, והפעם באמת, עם החלטות קונקרטיות על תכנון, תקצוב וחלוקת סמכויות בין משרדי הממשלה.

ביום שני ציינו המתיישבים גם שנה לעלייה לקרקע וגם את ההחלטה החדשה.

אבל היו גם מי שהגיעו כדי להרוס. אנשי המחאה, שהתחילה נגד הרפורמה, אבל היא מזמן כבר לא רק שם, הגיעו לכאורה רק כדי להפגין מול שרי הממשלה והח"כים שהגיעו להשתתף באירוע. אבל בפועל, הפרסומים שלהם אמרו אחרת. הם כינו את המקום "מאחז של גרעין תורני בגליל", ולאירוע קראו "בומבמלה משיחית על אדמת הגליל".

כן, נראה שאם אתה דתי לאומי, אתה חייב להיות משיחי. למקום הגיעו כ־300 איש, חמושים בזמבורות מחרישות אוזניים.

להם כמובן היו אטמים, כדי שלא ייפגעו מהרעש. המפגינים לא עמדו במקום שהקצתה להם המשטרה ובכלל לא הפגינו נגד הח"כים. הם פלשו לתוך האירוע ולא אפשרו לו להתקיים. הרעש מחריש האוזניים הפחיד מאוד את הילדים שהגיעו עם הוריהם, ואלה נאלצו להרחיק אותם מהמקום. המשטרה לא אכפה את הסדר ולא כיוונה את המפגינים למקום שבו היו אמורים להיות.

כשאחד ממארגני האירוע שאל את מפקד המשטרה מדוע אינו עושה את תפקידו, החזיר לו המפקד "מה אני יכול לעשות?". הנה כי כן, המשטרה סמכה על הסובלנות ועל שמירת החוק של המשיחיים, שיאפשרו לאירוע שלהם להתקלקל ולא ירימו יד או ידחפו בכוח את הצד התוקפן.

לבסוף החגיגה הפכה למסיבת ריקודים, והחוגגים הצליחו לשמוח. אחרי הכל, לא ישברו כל כך בקלות אנשים שנאחזים בקרקע בתנאים קשים. ועדיין, האירוע הסתיים בטעם מר.

רבים מתושבי המועצה האזורית תומכים ביישוב הצעיר. הם תורמים לו כסף, ילדיהם מגיעים להתנדב במקום ולסייע למתיישבים שנועצים עקב בקרקע לא לטובתם הפרטית אלא למען ובשם ערך לאומי. רוב התומכים אינם אנשי ימין ולא מגיעים מהציונות הדתית, כי זה בכלל לא עניין של מגזר או של עמדות פוליטיות.

חיזוק הגליל הוא משימה שכל מי שהמדינה הזאת יקרה להם, רואים בה ערך. היה אפשר לצפות שאנשי שמאל, אלה שבקורות החיים שלהם נמצאת שורה על התיישבות ושורה על שירות משמעותי בצה"ל ועוד שורה על אכפתיות ממה שקורה פה, כי בזה הם מנופפים יומם ולילה, יגיעו כדי להזדהות עם המעשה של חלוצי הגליל.

אולי אפילו ישיאו להם עצות של מי שמכירים את האתגרים בשטח, אולי יציעו להם עזרה, הרי למחאה הזאת יש כל כך הרבה תקציבים. אבל לא. בדרך למחאה, כמו מה שקורה פה כבר חודשים ארוכים, נשכחו הערכים שלהם עצמם. התיישבות, כבוד לזולת, דמוקרטיה.

בסוף הערב התכנסו קבוצות ספונטניות של אנשים משני צידי המתרס כדי לשוחח ולהידבר. הם בוודאי גילו שלכל אחד יש עיניים ולב וראש, ושהצד השני איננו מפלצת.

זה לא קשה, הרי שני הצדדים חולקים כל כך הרבה ערכים משותפים.

רק חבל שזה לא קרה קודם, אז המפגינים היו נוטשים את הזמבורות ומצטרפים לריקודים, ובכך היו בוחרים להצטרף לבונים ולא להורסים.