עסקים קטנים, אנשים גדולים, צבע מסוים

עסקים קטנים ובינוניים אחראים ליותר מחצי מהתרומה למשק הישראלי, ובכל זאת הם נותרו השבוע חסרי אונים מול החלטת פורום העסקים לסגור חלק ניכר ממרכזי הקניות.

אפילו לאיש העסקים רמי לוי, שמחזיק שמונה סניפים רק ברשת ביג, הבעלים לא ענו לטלפון. כשניסה לפתוח את הסניפים בניגוד לדעתם - ניתקו לו את החשמל. אבל בעוד לוי יצא לתקשורת וכינה את ההשבתה הכפויה מהלך לא חוקי ודיקטטורי, בעלי העסקים האחרים קיבלו הוראה חד־משמעית לשתוק.

עבר הרבה זמן מאז שהשמיע ציבור העצמאים את קולו. אז, בתחילת משבר הקורונה, היה נדמה שהעצמאים עומדים בחזית המאבק נגד מדיניות הסגרים של ממשלת נתניהו. ההפגנות הראשונות שארגנו, תחת הכותרת "מאבק על הלחם", היו המוניות. הם עוד הספיקו לדרוש דמי אבטלה ופירוק של מונופולים, עד שקבוצות דומיננטיות כמו קריים מיניסטר והדגלים השחורים דחקו אותם לשוליים.

מובילי תנועות אלה ואחרות, בכירים לשעבר בשירות הציבורי, לא נפגעו ממשבר הקורונה ואף מינפו הזדמנויות והתעצמו כלכלית. כך השתלטו בעלי המאה על מחאת העצמאים, ומתן התשתית והמשאבים שהם היו כה זקוקים להם הותנה באופן ישיר בתמיכה מלאה באידיאולוגיית "רק לא ביבי".

ציבור העצמאים שימש קישוט במחאות בלפור משום שאין לו כוח אמיתי. לאורך הדורות מדינת ישראל מיקמה את העסקים הקטנים בתחתית סולם המגזר העסקי, והעדיפה להשקיע את משאביה במגזר הציבורי, בעסקים הגדולים ובתעשיות ספציפיות כמו הייטק. זאת, אף שדווקא העסקים הקטנים משאירים את ההון ואת הרווחים בתוך המדינה. מרכזים כמו ביג נפתחו באזורי פריפריה אחרי שקיבלו תמריצים מהמדינה. תושבי הפריפריה הפכו לבעלי חנויות ולזכיינים, כמו גם ללקוחות נאמנים הפוקדים באופן קבוע את מתחמי הקניות.

העסקים הקטנים נותרו במעגל ההישרדות. לפי נתוני מכון המחקר של הכנסת מ־2017, כחצי מהעסקים הקטנים והבינוניים נסגרים אחרי שלוש שנים. רבים מהם חסרי יכולת התארגנות או התאגדות שתשפר את מצבם באופן מהותי. ב־2019 פרסמה התאחדות המלאכה והתעשייה נתונים שלפיהם רק 7% מהעצמאים נמצאים במעמד בינוני־גבוה, ורק 4% נמצאים במעמד גבוה.

הפער לא נוצר מאליו. מבט שטחי על הנתונים שופך אור על שנים של הפקרה על ידי המדינה. נכון להיום, העצמאים עדיין לא זכאים לדמי אבטלה, לדמי מחלה, לדמי לידה, לתגמולי מילואים ועוד. בעוד בשירות הציבורי, למשל, אדם יכול לפרוש לקריירה נוספת בגיל צעיר יחסית ולקבל אפילו כפל פנסיות - הפנסיה של העצמאים החלה להיות מטופלת רק לפני שנים ספורות. זאת אחת מהסיבות לכך ששיעור גבוה מאוד שלהם ממשיך לעבוד הרבה אחרי גיל 70. ביחס לכך, עול המסים כבד מאוד (ארנונה עסקית גבוהה, ביטוח לאומי, מס הכנסה ועוד), והוא עדיין אחת מהסיבות העיקריות לסגירתם של עסקים קטנים.

מצבם של העצמאים ושל העסקים הקטנים בישראל מהווה נדבך נוסף לחוסר השוויון המערכתי במדינה, שכמו תמיד - יש לו גם צבע. ציבור העצמאים והעסקים הקטנים מורכב עד היום ברובו המכריע ממזרחים ומערבים, וחלק ניכר ממנו מיוצאי בריה"מ לשעבר. החלוקה מובהקת: בנובמבר 2011 מצא מרכז אדוה שבתחומי המכונאות, הבניין, המכירות והנהגים הרוב הם מזרחים וערבים, בתחום הקוסמטיקה והספּרות הרוב הן נשים מזרחיות ודוברות רוסית, ובתחום השירותים המשפטיים - בעיקר אשכנזים.

כמו במחאות קפלן, גם במחאות העצמאים שבתחילת משבר הקורונה בלטו בהיעדרם ציבורים של מזרחים, ערבים וחרדים, אף שהם מי שנאלצו לסגור את העסקים שלהם בעקבות המשבר. גם היום המחאה נושאת לשווא את זעקת המוחלשים, בעודה מוחקת את קיומם ופוגעת בעיקר בהם. קולם של העצמאים הודמם השבוע (שוב) בכוח הכסף.