המיליטריזציה של המחאה

מעבר לעקרון היסוד ביחסי אזרחי־צבאי בדמוקרטיה בדבר הכפיפות המוחלטת של הצבא לדרג המדיני הנבחר, ניצב עיקרון מהותי שני והוא האיסור המוחלט בעניין מעורבות הצבא בפוליטיקה.

ההיגיון פשוט מיסודו ונעוץ בחשש מפני השימוש לרעה בעוצמה הנתונה בידי הצבא מעצם ההסמכה שניתנה לו על ידי הדרג המדיני הנבחר ובשם העם להפעיל את המונופול המדינתי על האלימות המאורגנת. שאלת היסוד תמיד היתה: "מי יגן על המדינה, על הדמוקרטיה ועל העם מפני מגיניהם - הצבא? כיצד תוכל להבטיח המדינה הדמוקרטית, שהנשק והמונופול על הפעלת האלימות המאורגנת לעולם לא יופנו נגדה?" במדינות דמוקרטיות שונות התפתחו מודלים שונים של יחסי אזרחי־צבאי, אלא שהמשותף לכולם הוא ההיצמדות המוחלטת לשני העקרונות.

יכולים אנשי הצבא במילואים להסביר באותות ובמופתים שהחלטתם להפעיל את "נשק יום הדין", זה המסור בידיהם מעצם תפקידם ומעמדם הצבאי ומעצם היכולת הנתונה להם לפגוע בכשירות הצבא או במוכנותו, אינה נגד מדיניותה של ממשלה נבחרת, אלא נגד שינוי המשטר ונגד האיום על הדמוקרטיה המהותית בישראל מצד ממשלה נבחרת. אין בכך, ולא יכול להיות בכך כדי להצדיק את מהלכם זה. והרי יש עוד לא מעט החלטות שיכולה לקבל ממשלה בישראל, שתתפרשנה על ידי אזרחים מודאגים כאיום על מאפייני המשטר הקיים ועל הדמוקרטיה ככזו. פרשנות, תהיה מוצדקת בעיני טועניה כאשר תהיה, אינה יכולה להתיר את הרסנים המוטלים על הצבא במדינה דמוקרטית.

אמנם, מדינת ישראל לא דומה לדמוקרטיות אחרות בכל הנוגע לסביבת האיומים שבה היא מתקיימת. נכון שהאיומים הביטחוניים המושתים על מדינת ישראל חריפים ויש שיאמרו, וכנראה בצדק, שמדובר אפילו באיומים קיומיים. נכון שבשל המאפיינים הייחודיים האלה לצבא בישראל תפקיד חשוב, מרכזי ומהותי במיוחד, אך האם בשל כך ביקשנו לעצמנו את הצבא כפרשן המוסמך למהות הדמוקרטיה וכשומר הסף שלה? האם הפרשנות העכשווית של קבוצות שונות, חשובות ככל שתהיינה, מקרב כוחות המילואים, המשתמשות בכוחן הצבאי - ואין לכך כל פרשנות אלטרנטיבית אחרת זולת שימוש בכוח צבאי - לא תהפוך לתשתית הצדקתה של הפרשנות במקרה הבא, ואולי בהתייחס לכוונות חקיקה של ממשלה אחרת ומצד אנשי מילואים אחרים?

מאחר שצה"ל, ובוודאי מערכים משמעותיים וייחודיים שלו כמו חיל האוויר, נשען על צבא המילואים, וכשירותו המבצעית כמו מוכנותו מושפעות מכשירות מערך המילואים ומרמת המוטיבציה שלו לשירות, הרי להחלטה ולמעשה של אנשי המילואים יש השפעה ישירה על הצבא כולו. מעשיהם פוגעים בכשירות המבצעית, במוכנות ובלכידות. אבל חמור מכל, במהלכם זה נזרעו זרעי הפוליטיזציה, הפלגנות והמחנאות בתוך הצבא עצמו. הפוליטיזציה הזו מערערת את עמודי היכין של הצבא ושל מערכת יחסי אזרחי־צבאי בישראל ומאיימת על מודל השירות בכללותו, מכיוון שאת ההשפעות נראה בהכרח גם בצבא הסדיר (קבע וחובה) וגם בקרב מלש"בים לקראת גיוס. היא מחלישה את הדמוקרטיה המהותית בישראל והופכת את המחאה למיליטריסטית במהותה. תהא דעתם של פרשני הדמוקרטיה נוחה מהחלטותיה של ממשלה נבחרת - תתקיים הדמוקרטיה; לא נוחה דעתם של הפרשנים לשיטתם מקרב לובשי המדים - לא תהיה דמוקרטיה, וממשלה נבחרת לא תוכל למלא ימיה או חובותיה מכוח סמכותה לקבל החלטות.

מחאה נגד החלטות ממשלה ומדיניותה היא בחזקת כורח קיומי לדמוקרטיה, אלא שזו יכולה להתקיים רק כאשר המחאה אזרחית במהותה והצבא, גם כשמדובר באנשי מילואים הפועלים ככאלו, נשאר בקסרקטיניו, ואחרת מי ישורנו. לכן חייבים אנשי המילואים למחות נגד מה שנתפס בעיניהם כסיכון הדמוקרטיה, אלא שמחאתם צריכה להתכנס אל גבולות המחאה האזרחית, ואליה בלבד.