המאבק ברפורמה: לכוון לניצחון, לא לייאוש

באחת מאגדות החורבן המתארות את המצור על ירושלים מסופר על השיחה הבאה:

היו בהם, באנשי ירושלים, בריונים. אמרו להם חכמים: "נצא ונעשה שלום איתם, עם הרומאים". לא הניחו להם. אמרו להם הבריונים: "נצא ונעשה מלחמה איתם". אמרו להם חכמים: "לא יסתייע הדבר, ומוטב שנחכה עד שיסור המצור". עמדו הבריונים, שרפו את המחסנים הללו של החיטים והשעורים, ונהיה רעב (בבלי גיטין נו ע"א, בתרגומו של הרב עדין שטיינזלץ).

הקנאים־הבריונים רוצים לכפות על כל יושבי ירושלים להילחם נגד הרומאים. כדי לעשות זאת הם שורפים את אוצרות התבואה, אשר יכלו, לפי המסופר, להספיק לזמן רב במצור. התוצאה היא כמובן רעב, ובהמשכו כישלון צבאי מוחלט של המורדים ברומאים - שאם לא נפלו בחרב נפלו ברעב. השקפת העולם הקנאית חושבת שבזמן משבר חברתי קשה, יש להחריף את המצב כדי להכריעו. אלא שלרוב מוכיחה המציאות שכאשר מחריפים את המצב יותר מדי - כבר אין אפשרות להכריע, וכל המהלך נכשל כישלון חרוץ.

מחשבה רציונלית של קבוצה שרוצה להיאבק על עמדתה ועל תפיסתה, חייבת לכלול תכנון ארוך־טווח שמביא בחשבון את ההשלכות של כל צעד במאבק הצודק. שריפת האסמים בזמן חורבן בית המקדש בבחינת "תמות נפשי עם פלישתים" היא צעד של ייאוש שמביא לשבר טוטאלי.

המאבק הצודק נגד צעדי הממשלה בתחום המשפט ובתחומים רבים נוספים צריך להביא בחשבון שהמטרה שלו היא לשנות את עמדת הקואליציה באמצעות לחץ ציבורי משמעותי ומתמשך. הלחץ הזה צריך להוביל את הקואליציה לחזור בה מהחלטותיה או להתפרק. אבל, המאבק הזה צריך לחשוב גם על היום שאחרי הניצחון הפוליטי. היום שבו המדינה תשוב לתפקוד תקין והאזרחים ימשיכו בחייהם ובהשפעתם הפוליטית דרך המנגנונים הדמוקרטיים השגרתיים.

שבירת כללי המשחק על ידי האופוזיציה, גם אם היא נעשית בגלל שבירת כללי המשחק על ידי הקואליציה, היא צעד של ייאוש שבסוף ישאיר כאן רק שברים. את המאבק צריך לנהל בנחישות אך לא בייאוש. במסירות, אך מתוך תקווה שנצליח לתקן ולא לעשות כאן פינוי־בינוי.

כאשר חייל או קצין מקבל פקודה ספציפית שהיא בלתי חוקית בעליל, הוא נדרש לסרב. זוהי זכותו ואף חובתו. כך גם כאשר ממשלה מבטלת זכויות יסוד של אזרחיה בצורה שיטתית, כמו בגרמניה הנאצית, אזי חובתו של כל בן אנוש מוסרי לעשות כל מה שהוא יכול כדי להרוס את המדינה הזו.  אנחנו לא שם.  אנחנו במאבק על עקרונות היסוד של המדינה, ואנחנו יכולים להשפיע באמצעים רבים רק אם נסכים שכולנו רוצים בהמשך קיומה של מדינת ישראל.

כאשר טייסים או בעלי תפקידים אחרים ששירותם הצבאי, אף אם הוא נעשה בהתנדבות, הוא חיוני באופן מיידי לביטחון ישראל - אסור להם, בשלב זה של המאבק הפוליטי, לסרב, להפסיק להתנדב, להתאמן או כל דבר אחר הנדרש מהם כדי לשמור על הכשירות המבצעית של הצבא. סרבנות של אנשים כאלו לשרת או אף להתנדב, העלולה לפגוע בביטחון המדינה בעת הזאת בגלל חשש עתידי, היא שבירת כלים בלתי סבירה בעליל! הכנעה כפויה של הצבא והממשלה לסגת מתוכנית פוליטית בגלל לחץ ביטחוני פנימי אינה לגיטימית. היא עלולה להוביל את הצבא ללקיחת סיכונים לא ראויים, ולחלופין - לעורר התנגדות עזה מאין כמותה בקרב תומכי הממשלה, התנגדות שתביא אותנו למצב פנימי מסוכן עוד יותר מחקיקה רעה כזו או אחרת.

ה"סרבנות" היא צעד קיצוני הנובע מייאוש ומכעס, ולא מחשיבה רציונלית מרחיקת ראות. גם הממשלה הרעה הזו פול תיפול, אבל לא על ידי שריפת אסמים, אלא על ידי לחץ אזרחי לגיטימי הכולל שביתות משמעותיות והפגנות. מי שחושב לקצר את הדרך עושה טעות חמורה, ועלול להביא על כולנו אסון ביטחוני וחברתי שיהיה קשה מאוד לצאת ממנו.