בלוק השינוי של ש"ס

חלפו יותר מ־20 שנה מאז שהתראיין הרב עובדיה יוסף זצוק"ל לערוץ הראשון ופרס את תפיסת העולם היהודית הספרדית, הפונה אל החלש, העני, חסר הישע. באותה התקופה, אחרי קיצוץ של שר האוצר דאז, נתניהו, בקצבאות הילדים, ש"ס פרשה מהקואליציה ובמקומה נכנסה מפלגת שינוי, בראשות טומי לפיד.

שינוי כבר לא קיימת, אך שני הכוחות האידיאולוגיים הללו עדיין דומיננטיים בשדה הפוליטי. התפיסות שהציע לפיד האב משגשגות, ומשרטטות גם כעת את סדר היום בגוש השינוי: חילוניות ניאו־ליברלית, ניכור לדת ושנאת מיעוטים (בעיקר חרדים ומזרחים). מול זה, השיח של ש"ס, העוסק במעמד ובאתניות, הופך לכלי הכרחי בניתוח המציאות הפוליטית.

תפיסת העולם של ש"ס מטרידה את מפלגות האופוזיציה לא פחות מהברית עם נתניהו, משום שהן כבר לא מציעות אידיאולוגיה. עם השנים, חיי היומיום של הסוציאליסט התרחקו שנות אור מהרעיונות שקידם בלהט. הפער בין התיאוריה (הסוציאליסטית) למעשה (הלא־סוציאליסטי) הלך והעמיק, ובסופו של דבר הקריס את התיאוריה.

הרב עובדיה הציע חזון בר־קיימא, שלפיו אם נחתור להשקיע בכל האזרחים במידה שווה, אולי לא נפספס את הגאון הבא. כאן כדאי להזכיר את הקושי לקבל ילדות ונשים למדניות או גאונות בעולם החרדי. בתו של הרב סיפרה לאחרונה, בכנס של המכון למדיניות העם היהודי, שאביה ראה את ש"ס כמפלגה מסורתית ולא חרדית, בין היתר בשל הנושא המגדרי. ואכן, השינוי הזה במפלגה מתבקש. בינתיים אפשר לראות כיצד השפיעה ש"ס על החרדיות האשכנזית, שחוזרת ומדגישה את מחויבותה למסורתיים.

אם נחזור לתפיסתו של הרב עובדיה, כל אחד יכול להיות מאור ישראל, אפילו הילד העני ביותר, אבל לשם כך יש לספק את צרכיו הבסיסיים. התפיסה הזאת לא מניחה הכל בידי שמיים, אלא מחייבת מדיניות סדורה ופעולה קונקרטית. הרב מדבר על החובה לפעול מול עוול, אפליה וחוסר שוויון.

זו התפיסה המובילה את אנשי ש"ס בפעילותם עד היום. כך בגישה השוויונית לרווחה שמוביל יעקב מרגי, וביוזמות של דרעי לחלוקת הכנסות ולשינוי גבולות במועצות האזוריות. דוגמה נוספת היא הטיפול התקדימי של ש"ס ב"פריפריה החברתית", כלומר - "השכונות". שכונות בלי תשתיות, גנים או מגרשי משחקים, ועם מבנים רעועים והזנחה פושעת. ברור מי גרים בשכונות האלה, שנמצאות בערים אמידות רבות במרכז הארץ ושמעידות על אי־שוויון קיצוני - אתני, לאומי ומעמדי. עבור הציבור המזרחי, מדובר בהכרה היסטורית. לא פחות.

גם ב־2023, ש"ס היא המפלגה היחידה שמתייחסת באופן מפורש לציבור המזרחי או הספרדי. אפשר לנסות לבטל את נחיצותה, לבקר את דרכי ההתמודדות שלה עם האי־שוויון, אבל היא היתה שם לאורך כל הדרך, אחרי שהחינוך החילוני דחק מזרחים החוצה והשכונות התמלאו בילדים נושרים, בסמים ובעבריינות. לכן, האשמתה של ש"ס בהנצחת העוני אינה ביקורת, אלא עוול כפול. מדובר בספין מתמשך, שהסיח ושמסיח את הדעת מאחריותו של הממסד לציבור המזרחי בכללותו.

בתקופה האחרונה, הסוגיה של חוסר השוויון מוצפת בציבוריות הישראלית, ונדמה שהיא נולדה יש מאין. אך למעשה היא מונחת בבסיס היחסים החברתיים במדינה מאז היווסדה, וש"ס הביאה אותה אל קדמת הבמה הפוליטית. ש"ס היא תמונת המראה של כישלון השמאל הסוציאליסטי. במידה רבה, היא נותרה העוגן היחיד (והיהודי) מול הקפיטליזם המוקצן והפערים הבלתי נתפסים.

התפיסה החברתית היהודית של ש"ס חלחלה ונתנה לגיטימציה לשיח חברתי מעמיק בתוך מפלגת הליכוד. כך, היא אפשרה יצירה של "בלוק חברתי" בקואליציה. אך יותר מזה, ש"ס, ואריה דרעי בראשה, הם הקטר המוביל את השתלבות החרדים בחברה בישראל. ש"ס מציעה מודל לקבלת אחריות גם כקולקטיב, והמפלגות החרדיות האשכנזיות הולכות היום בעקבותיה. זהו עידן חדש.