אלטלנה והחתרנות בצה"ל

אחרי מהפך 1977, היה מקובל ללעוג לאנשים ש"תיקנו" לעצמם את הביוגרפיה ושיבצו בה פרק של הפלגה ב"אלטלנה", אוניית הנשק של אצ"ל שהוטבעה מול חופי ת"א ב־1948.

מדובר באנשי תנועת העבודה שעברו טיפול המרה רטרואקטיבי והתחפשו לאנשי ימין ברצותם בגישה למשאבי המדינה, אחרי שמנהיגיה התחלפו.

אבל היום אפשר לקבוע כי "לשעברים" רבים, מפקדים בדימוס, "עולים על האלטלנה" באמת, כלומר - נוטשים את מורשת הציות לממשלה נבחרת.

כמו שכמעט עשה מנחם בגין, מפקד האצ"ל בימי ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות, הם מערערים את הריבונות במדינה. עם התחדשות ניסיונות הדמוקרטיזציה של הממשלה, חוזרים "לשעברים" חסרי מצפון ממלכתי ומטפחים חתרנות פוליטית נגד הממשלה הנבחרת, בצבא, במשטרה ואולי גם בזרועות אחרות.

החתרנות הפוליטית הזאת מגמדת בחומרתה את התנאים שהציב בשעתו בגין למסירת הנשק של האלטלנה לצה"ל ב־1948. מה קרה אז באלטלנה? הצרה היא שרוב הכותבים והקוראים על אותה הפרשה משתקעים בשאלות כמו מה היו פרטי המו"מ בין הצדדים. עוסקים בהשערות נטולות בסיס על מניעיהם, ובשאלות כואבות כמו כיצד התחוללה ההידרדרות לחילופי אש בכפר ויתקין ובחוף תל אביב, ומדוע אחרי הטבעת האונייה נורו אנשיה ששחו במים.

אלו הן שאלות חשובות, אבל הן לא מתמודדות עם הדבר העיקרי שניצב אז בין רה"מ דוד בן־גוריון לבין בגין: ההכרח של כל מדינה, לשם קיומה, להחזיק במונופול בלתי מעורער על השימוש בכוח לגיטימי. במונופול הזה כלולה, כמובן, ההחלטה על חלוקת נשק לכל חייל המשרת בצבא המדינה הריבונית, גם בירושלים.

בגין הפר אז מרות, ופעולתו לא עלתה בקנה אחד עם ההסכם שנחתם שלושה שבועות קודם לכן לשילובם של לוחמי אצ"ל בצה"ל. רבים מהם ערקו והשתתפו בעימות. רק אחרי ההרוגים והטבעת האונייה התעשת בגין ונסוג מהפרת המרות, ולוּ גם בחריקת שיניים, ורבים משבחים אותו על התאפקותו. השקפת העולם הממלכתית שלו היא שהניעה את נסיגתו ואת התאפקותו, וייתכן שנקלע לעימות בניגוד לרצונו.

אבל ה"לשעברים" שלנו - רמטכ"לים, ראשי מוסד, מפקדים באמ"ן - אצים־רצים נטולי דעת ומצפון לקצץ בנטיעות של הריבונות הישראלית. הם לא אנרכיסטים. זה אבסורד לייחס להם בכלל השקפת עולם מסודרת, ועוד רדיקלית. אבל בהחלט מותר לומר שהם, יוצאי או חניכי "השבט" של תנועת העבודה ז"ל, מועלים, פשוטו כמשמעו, באחת מהמסורות החשובות ביותר של אותה התנועה המפוארת: המסורת של ההגנה, ובתוכה הפלמ"ח, ומסורת צה"ל לסור ללא עוררים למרותה של ההנהגה הנבחרת.

זה היה אחד מהמפתחות החשובים לניצחונות ההיסטוריים של תנועת העבודה, וזה עלול להיות אחד מהמפתחות האובדניים לחורבן הפוליטי של מדינת ישראל כולה.

"הפורשים", כך כונו האצ"ל והלח"י - ממה פרשו? הם פרשו - בשם האידיאלים של הציונות, כמובן - מהמרות הפוליטית שהתנועה הציונית טיפחה, מרות שמדינת ישראל חייבת לשמר ככל שהיא חפצת חיים.

"הפורשים" החדשים מסיתים טייסים ולוחמים, מעטים ככל שיהיו, להתנות את שירותם בדרישות סחטניות. בזה הם מרימים את ידיהם על עצם הריבונות שלנו, על יכולתנו לשלוט בעצמנו באמצעות נציגים. היכולת הזאת היא לוז הדמוקרטיה ולוז הציונות עצמה.

מנהיגי האופוזיציה פרשו בחוסר אחריות מהמו"מ על הפשרה בהצעות לדמוקרטיזציה ביחסי הרשויות בישראל. פירוש הדבר הוא שהם רוצים להכתיב לממשלה הנבחרת את עמדתם, ולא - יבעירו את הרחובות בחסות משטרה ופרקליטות "ידידותיות" למבעירים, ימשכו בחוטי הסחטנות והסרבנות בצבא ויחבלו כ"מיטב" יכולתם בכלכלת ישראל.

כניעה לתכתיב הזה פירושה הרס הדמוקרטיה הישראלית, שהאופוזיציה נושאת את דגלה לשווא.