ישראל היא אוסף של נסיכויות

בישראל יש כ־80 אלף עורכי דין, שחלק גדול מהם הצביע ביום שלישי בבחירות לראשות הלשכה ולמוסדות שלה.

ללשכה יש סמכות למנות שני נציגים לוועדה לבחירת שופטים. לעורך דין יש השפעה על זהות השופטים פי מאה יותר מאשר לאזרח רגיל. מעבר לחוסר השוויון ולהיעדר הדמוקרטיה, נציגי הלשכה וחבריה הבכירים גם מופיעים מול השופטים שהם עוזרים לבחור.

בבחירות האחרונות המועמדים התחלקו ל"טובים" מול "רעים" בהתאם ליחסם לרפורמה. אך רק בודדים שאלו מדוע אנחנו צריכים לתת למעטים כל כך כוח רב כל כך, תוך הסתמכות על ניגוד עניינים מובנה. הלשכה היא לא רק גוף אנטי־דמוקרטי במהותו, גם אם ציריה נבחרים בבחירות - חברות נציגיה בוועדה לבחירת שופטים גם פוגעת בהליך התקין של שלטון החוק.

לשכת עורכי הדין אינה האוטונומיה היחידה בישראל - מאות גופים בישראל מדלגים מעל לכנסת, ובעיקר מעל לציבור בישראל:

במדינה דמוקרטית שבה יש שוויון וחירות אדם יכול לבחור להיות רפתן, אך לא בישראל. בעוד כל אדם יכול להפוך למורה או להייטקיסט או לנהג משאית, רפתן יכול להיות רק מי שמחזיק במכסה לחלב מאת מועצת החלב. גם לולן יכול להיות רק מי שמחזיק במכסה לביצים. מי שנתקל בסופר במדפי חלב ריקים, צריך להבין שזכותו לקנות חלב נמנעת ממנו כי יש הגבלות על חופש העיסוק של הרפתנים. ענפי הלול והרפת הם מדינה בתוך מדינה בישראל.

עד להפרטה לפני שנה, בוועד הנמלים באשדוד ובחיפה היו מחליטים אם סחורה תיכנס לארץ. לא הכנסת ולא הממשלה, וגם לא בתי המשפט, אלא מלגזן בנמל אשדוד היה מחליט עלינו. לכל חבר ועד נמל יש יותר כוח מאשר לעשרות אלפי אנשים בקלפי.

לפני שלושה חודשים, ברגעי השיא של המאבק ברפורמה, החליט ועד רשות שדות התעופה להשבית את נתב"ג. גם כאן, כמה מאות אנשים מחקו את רצונם של מיליונים.

הסתדרות המורים קובעת בפועל מה ילמדו, כמה ילמדו ומי ילמד. איכות ההוראה בישראל היא מהנמוכות שבעולם המערבי, כי מערכת החינוך היא מדינה בתוך מדינה שאיש לא יכול לגעת בה. האזרח הישראלי עומד חסר אונים מול הבינוניות הסטטוטורית של מערכת החינוך.

כבר כמה חודשים משתרכים תורים ארוכים להוצאת דרכון מחוץ ללשכות רשות האוכלוסין. אם היה תור כזה במקדונלד'ס - היו פותחים עוד עמדות, או מאריכים שעות, או פותחים עוד סניף, או משקיעים בטכנולוגיה. אבל תפקיד הרשות אינו לספק דרכונים, אלא לספק עבודות נוחות עם זמני פעילות של כמה שעות ביום. המאבק על התורים לדרכון אינו מאבק לטובת אזרחים במדינה דמוקרטית המעוניינים בשירות בסיסי, אלא מאבק של ועד שלא רוצה לעבוד שעות ארוכות, או חלילה לגייס עובדים. גם רשות האוכלוסין היא מדינה בתוך מדינה.

ההשפעה של האזרח הישראלי על חייו היא מוגבלת מאוד - כי הוא לא אזרח אמיתי. מדינת ישראל מתקיימת בגבולות שבין הנסיכויות השונות שמרכיבות אותה. האזרח הישראלי תקוע בין התור המלאכותי בדואר או במשרד הפנים לבין הרצונות הפוליטיים של חברי לשכת עורכי הדין, לבין טוב ליבם של מועצות ייצור לספק לו ביצים וחלב, ולבין שומרי הסף בנמלים, בנתב"ג או במכון התקנים, שיחליטו אם ייצא לחו"ל או אם יקבל סחורה שהגיעה מחו"ל.

גם אם אינכם תומכים ברפורמה המשפטית, ההגינות מחייבת להודות שהדמוקרטיה בישראל פגומה, ושיכולת האזרחים להשפיע על חייהם באמצעות נציגים נבחרים היא מוגבלת מאוד. בבואנו להגן מפני עריצות הרוב, יצרנו עריצות של מיעוט. במקום להיות מדינת חוק שוויונית, חילקנו את שלטון החוק שלנו למאות נסיכויות, ישויות קטנות ועצמאיות, ריבוניות, בעלות סמכות מיסוי, שביתה ווטו על החלטות ממשלה, ללא שום שקיפות, אחריותיות או שוויון בפני החוק.