הוועדה לענייני לא־ערבים

השבוע התבשרנו שהממשלה הקימה ועדה מיוחדת לטיפול בענייניהם - ענייני הציבור הערבי בישראל. לכאורה זו אמורה להיות בשורה לא רעה בכלל לחברה הערבית, הסובלת מתת־תנאים כמעט בכל תחומי החיים, ובמיוחד מפשיעה גואה שגבתה עד כה 103 קורבנות ומאות רבות של פצועים.

אף שבראשה עומד לא אחר מאשר ראש הממשלה בכבודו ובעצמו, למרבה הצער, היא חוטאת למטרתה - מתוך כל חבריה אין בה נציג או נבחר ציבור ערבי אחד, מלבד פקיד ממשלתי בשם חסן טואפרה, מנהל הרשות לפיתוח כלכלי במשרד רה"מ, שברור שהוא נבחר לא כדי להשפיע באמת, אולי רק כדי לתרגם כמה מאמרים מערבית.

שערו בנפשכם: מה היה קורה לו הוקמה ועדה לשוויון מגדרי ללא נשים, או ועדה לבחינת בעיה בקיבוצים או בהתיישבות ללא קיבוצניקים או מתיישבים? התשובה לא מסובכת, אך ברור שהוועדה לא באה לטפל בנושאים הבוערים האלה, אלא לנסות להבין מה בדיוק ניתן לעשות עם הציבור הערבי לפני שחבית הנפץ תתפוצץ ותבעיר את המדינה. זה אינו תסריט דמיוני, ולא ניתן לומר שזה יקרה אלא מתי זה יקרה.

לא ברור לי כיצד ניתן להקים ועדה שאמורה לטפל בבעיות המהותיות של הציבור הערבי, כאשר היא כוללת דמויות דוגמת השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, שמתגאה בשנאת האחר, במיוחד הערבי; שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', הרואה ברחם האישה הערבייה איום אסטרטגי; ושר הנגב והגליל, יצחק וסרלאוף, הרואה בערבים איום דמוגרפי ופועל בכל כוחו לייהד את הנגב והגליל; שלא לדבר על שרים שלא אמורים להיות רלוונטיים לענייני האזרחים הערבים, דוגמת שרי המודיעין וההתיישבות.

ברור שהקמת הוועדה היא צעד שנועד בעיקר לספוג את הזעם שהיה בחברה הערבית בשבועות האחרונים, בעקבות המשך גל הרציחות והפשיעה שמשטרת ישראל נכשלה במיגורו עד כה.

אך מה שלא ברור הוא כיצד מקימים ועדה שאמורה לדון בעתידם של שני מיליון אזרחים, מבלי שלפחות ברמה ההצהרתית תכלול בתוכה פוליטיקאים ונבחרי ציבור ערבים, מומחים, אנשי אקדמיה ואנשי מקצוע בעלי שם בינלאומי, ולא חסרים שמות ערביים כאלה וודאי שלא דוגמאות.

כבר עכשיו ברור שנושא הטיפול בבעיות הבוערות בחברה הערבית לא נמצא באג'נדה של ממשלת ישראל, וגם אם הדבר מונח על שולחנה הוא נמצא בראייה אסטרטגית־ביטחונית יותר מאשר בראייה אזרחית. מה גם שלממשלה אין עניין ואולי גם זמן לטפל בנושאי השוליים הגיאוגרפיים, הכלכליים ופוליטיים, שבמרכזם האזרחים הערבים בישראל.

הציבור הערבי משוכנע כולו שהוועדה לא נועדה לטפל בנושאי הפשיעה, אלא לפזר הצהרות ולטעון שהנושאים בבדיקת הוועדה, וספק את תיושם המלצה כלשהי. הציבור הערבי כבר למד על אי־יישום המלצות ועדות - לדוגמה "ועדת אור", שחקרה את אירועי אוקטובר 2000 והמליצה המלצות רבות בעקבות הריגתם של 13 ערבים. מלבד יישום המלצה אחת של משטרת ישראל - המעבר לשימוש בכדורי ספוג בהפגנות במקום בכדורי גומי - דבר לא יושם.