פלגנים, לא שכחתם מישהו?

רעיון שתי המדינות היה עד לאחרונה שם־קוד ללב הוויכוח הפוליטי בישראל בין ימין לשמאל.

החלוקה היתה ברורה ופשוטה, וכך גם התפיסה שבה החזיק כל אחד מהמחנות: בשמאל דגלו בכך שאם רק נעניק לפלשתינים מדינה משלהם ונטהר את שטחה מיהודים - יגור זאב עם כבש בין הירדן לים. בימין טענו כי מדובר באסון שיאיים על שלום מדינת ישראל ועל יכולתה לשרוד במרחב, מטעמים ביטחוניים, דתיים ופוליטיים.

עם קריסת רעיון שתי מדינות הלאום בדעת הקהל - נוכח הכישלון לקדם את אידיאולוגיית השמאל בהסכם אוסלו ובהתנתקות, וביתר שאת נוכח הקרע הנוכחי בין אזרחיה היהודים של המדינה - רעיון שתי המדינות פשט צורה ולבש לו אחת חדשה, כזו שנוגעת לחלוקת הארץ בין היהודים עצמם.

לא עוד "מדינה פלשתינית - כן או לא?", אלא הפרדה בין מדינת ישראל למדינה חדשה: מדינת יהודה. רעיון ההיפרדות ליהודה ולישראל היה עד כה בשוליים הקיצוניים והסהרוריים, אך בחודשים האחרונים הוא מחלחל לאיטו כל הדרך אל הזרם המרכזי של תנועת המחאה ונספחיה.

בין היתר, בתאגיד השידור כאן ערכו סקר בעניין והקדישו זמן שידור ארוך לבירור הרעיון; פרשנית "דה מרקר" שאבה השראה ממלחמות האזרחים ביוגוסלביה ובארה"ב ותהתה אם הגיעה העת לבחון חלופות לקיום הישראלי הנוכחי; ובן כספית פרס את משנתו בנושא כמה ימים לאחר הבחירות ולאור תוצאותיהן, תחת הכותרת: "יכול להיות שאין מנוס מפילוג בין שמרנים לליברלים".

את המאמרים ואת הציוצים המציעים למעשה את פילוג העם היהודי בארצו מלווה תעלומה מסתורית: כמעט איש מתומכי חציית העם והמדינה לשניים לא מתייחס לעוד ציבור שבכל זאת מתגורר במדינה היהודית - הציבור הערבי. מדובר בתעלומה של ממש.

האם נושאי דגל המדינה הליברלית החדשה שכחו כי גם ערבים חיים בחלקת האלוהים הקטנה שהם רוצים להקים - או שמא מדובר בגזענות סמויה, הרואה בהם, בצ'רקסים, בדרוזים ובבדואים נושאי תעודות הזהות הכחולות כאוויר שאין להתחשב בדעותיו, ושבוודאי אין לצרף אותו לגן העדן הליברלי והחופשי שבו הם כה חושקים?

כך או כך, ברור כי שאלת הערבים ויתר המיעוטים הישראליים מציבה בפניהם דילמה: האם הם ישייכו אותם למדינת יהודה - הגזענית, הפרזיטית ומוצצת הדם - ויכריזו למעשה כי תמיד ראו במיעוטים שבשמם הם נלחמים בימים אלה ברחובות כשייכים לאותם האזרחים הפרימיטיביים שיש להתנתק מהם?

או שאולי יצרפו את המיעוטים למדינתם הליברלית הדמיונית, ויצהירו בכך קבל עם ועדה כי אין בעיניהם בעיה אמיתית עם שמרנות ועם תופעות מכוערות שמאפיינות חלקים במיעוטי ישראל - שבהן הומופוביה קיצונית, פוליגמיה ויחס בעייתי לנשים?

האם ביד אחת ייתנו חיבוק למיעוטים לא־יהודיים שחיים לפי צו מצפונם, הרחוק מערכים ליברליים כמרחק בני ברק מתל אביב, וביד השנייה ידחו יהודים החיים באותה הצורה? ואם יחפצו אותם המיעוטים בחיים לצד חילוני ישראל הנאורים - האם יקבלו אותם, או שישלחו אותם להסתופף לצד פרימיטיבים אחרים?

לפלגנים הפתרונים.