הטרור החקלאי: עברנו את הרף הנסבל

בדומה למתנדבים מבצעיים אחרים בארגון "השומר החדש", השתתפתי לאחרונה בערב הוקרה מיוחד, שנועד להגיד תודה לאנשים המקדישים את לילותיהם להגנה על חוות ועל משקים של חקלאים יהודים מפני טרור חקלאי ערבי. הרבה מילים יפות הורעפו בערב הזה עלינו, המתנדבים, ואכן, הערבות ההדדית של עם ישראל והנכונות לבוא לעזרה ראויות לכל שבח. אבל אין בכוחם של שבחים כדי לעמעם את חומרת הבעיה: החקלאות היהודית במדינת ישראל מותקפת ומאוימת על רקע לאומני, ושום תקינות פוליטית לא תסתיר את העובדה הזאת.

אין חקלאי שלא חווה על בשרו את סיפורי הזוועה. המפגעים לוקחים מהחוות מכל הבא ליד - ציוד השקיה, מכשירים וכלים, עגלים וכבשים, כוורות וחלות דבש, שקי דשן ופירות טריים. במקרה הטוב זאת "רק" גניבה. במקרים אחרים המבקרים הליליים מציתים מטעים ומחסנים, הורסים שתילים, עוקרים עצים ומחבלים בכוונה בגדרות ובכל דבר הנקרה בדרכם. בעצם, עזות המצח שלהם והביטחון שאיש לא יעמוד מולם כה גדולים, שהם באים לא רק בלילות. כן, הטרור הזה מכה גם באור יום. ואם לא די בכך, רבים מן המפגעים לא טורחים להסתיר את זהותם ומעיזים לאיים על החקלאים בגלוי, בלי לפחד. הם יודעים שהפחד הפך להיות מנת חלקם של הקורבנות דווקא.

המחירים הישירים של הטרור החקלאי מרקיעים שחקים. הבריונים הערבים גורפים לעצמם מיליונים, והחקלאים היהודים סופרים את הנזקים, שלעיתים עלולים אפילו להביא לפשיטת רגל. במקרים רבים זאת גם המטרה העיקרית של המפגעים - לגרש את החקלאי היהודי מהשטח, ובסופו של דבר להשתלט על האדמה. כך ההישג של הטרוריסטים מוכפל: נוסף על השלל וכספי השוד, נופלים לידיהם דונם ועוד דונם מהארץ שהחזרנו לעצמנו במחיר כה כבד של דם, יזע ודמעות.

"ללא המתנדבים הייאוש היה גובר עלי", סיפר לי אחד החקלאים והודה בצער שהיה קרוב לא אחת להחלטה לנטוש הכל וללכת. מיותר להרבות במילים על המשמעות של כל עזיבה שכזו. הטרור שמשיג את יעדו יתנפל על הקורבנות הבאים ביתר שאת, והמוטיבציה לחבל ולגנוב רק תגדל.

מרבית התקיפות ומעשי הגניבה והשוד ככל הנראה כלל אינם מדווחים למשטרה, ולכן ספק אם ניתן להעריך את ההיקף המלא של התופעה. קורבנות הטרור הזה כה מיואשים, שהם לא מאמינים שהתלונה תשנה משהו. אחדים חורקים שיניים וממשיכים הלאה, עד ל"ביקור" הבא של המפגעים. אחרים פונים לארגון "השומר החדש" בתקווה שהמתנדבים ישמרו בלילות על המשק ויקלו במקצת את העול הבלתי אפשרי של דאגות לביטחון, שאינן פוסקות ולו לדקה, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. ויש גם כאלה שמרימים ידיים.

הטרור החקלאי לא עומד לבדו. הוא מרכיב אחד בארסנל הכלים של החפצים לחסל את הריבונות היהודית בארץ ישראל, לצד כלים אחרים, כמו המאבק המזוין, התעמולה נגד מדינת ישראל וערעור המשילות. משכך, עם כל הכבוד למתנדבים, לא ייתכן שעול ההתמודדות עם הטרור החקלאי ייפול על כתפיהם, רחבות ככל שתהיינה. אסור שמוסדות המדינה וזרועותיה ימשיכו להתעלם ממעשי המפגעים, קל וחומר לתת להם פרסים, כפי שקרה רק לאחרונה במקרה של העברת אדמות רשות מקרקעי ישראל לבריון ערבי.

מכת הטרור החקלאי חרגה מזמן מן הרף הנסבל. כדי להתמודד עימה ולהביס אותה דרוש טיפול כולל בכל החזיתות: מניעה אפקטיבית בזמן אמת על ידי כוחות השיטור, העמדה מהירה לדין על ידי התביעה והענשה מכאיבה - הן בהיבט הפלילי והן בהיבט הכספי - על ידי הרשות השופטת.

נדמה שהיום לצערנו אף אחת מחוליות השרשרת אינה עושה את עבודתה כפי שצריך, והטרוריסטים ממשיכים לחגוג ניצחון אחרי ניצחון, בייחוד אם המתנדבים אינם בשטח.