אי אפשר להיות מה שאי אפשר לראות

לפני שש שנים, בעקבות המחאה הציבורית שבאה אחרי שנים של אלימות משטרתית, החליטו שרת המשפטים דאז איילת שקד ומנכ"לית משרד המשפטים דאז אמי פלמור להקים את היחידה למאבק בגזענות. זאת, כחלק ממדיניות שהוכתבה בהמלצת ועדת פלמור, שמונתה בהחלטת ממשלה כדי להביא לקידומם ולשילובם המיטבי של יוצאי אתיופיה בכלל התחומים בחברה הישראלית. מי שהופקד על הקמתה ועל הובלתה של היחידה הוא עו"ד אווקה זנה, שכיהן בתפקיד עד היום.

עו"ד אווקה זנה, רב־סרן במילואים, היה פרקליט בכיר בפרקליטות תל אביב. על אף התחייבות המדינה לגוון את שירות המדינה, זנה הוא אחד משלושת הישראלים היחידים ממוצא אתיופי שמשרתים בתפקידים בכירים בשירות המדינה. בסוף השבוע האחרון התבשרנו שהוחלט להביא לסיום כהונתו.

החדשות העציבו אותי מאוד. אין חרוץ, חכם וחדור מטרה כזנה, שיכול להפוך את החברה הישראלית לשוויונית ולצודקת יותר.

בבדיקה שערך המרכז להעצמת האזרח נמצא שרוב החלטות ועדת פלמור, שאומצו בשתי החלטות ממשלה, לא יושמו, או שיושמו חלקית בלבד - 55% מההחלטות, ליתר דיוק - בזמן שבמשרד המשפטים טענו כי כבר 85% יושמו בפועל.

לדוגמה, לא נבחן הצורך בשינויי חקיקה הדרושים למניעת גזענות ואפליה: הסיוע המשפטי שניתן למי שסבלו ממקרים של אפליה על רקע גזעני הופסק עם תום הוראת השעה שהסדירה אותו, לא הוקם מאגר מועמדים ממוצא אתיופי להשמת אקדמאים בשירות המדינה, ולא הוקמה קרן להכשרה ראשונית לתחומי האמנויות לעידוד יוצרים ממוצא אתיופי.

נוסף על כך, לא התקיימה הכשרה מחייבת לעובדי הוראה, הנהלה ומטה במשרד החינוך, ולא נבנו תוכניות עבודה הכוללות השתלמויות חובה בנושא שוויוניות, טיפול בגזענות ובאפליה ומניעתן, מה שאולי היה מונע מקרים גזעניים, כמו זה שתועד בנתיבות.

אחד מההישגים הבודדים שיכולה המדינה לזקוף לזכותה הוא היחידה הממשלתית לתיאום המאבק בגזענות. מי שהקים אותה והוביל אותה חווה בעצמו גזענות, והקדיש את כל ייעודו ומרצו לא רק לקידום ישראלים ממוצא אתיופי, אלא לקידום כלל המיעוטים בחברה הישראלית.

בהחלטה זו, ממשלת ישראל יורה לעצמה ברגל הימנית ופוגעת פגיעה כפולה ומכופלת בציבור שלום. כשאדם כמו עו"ד אווקה זנה לא נמצא בעמדה בכירה בשירות הציבורי - ההשפעה היא לא רק על גורלן של אוכלוסיות מופלות, אלא גם על התפיסות בקרב הציבור הכללי.

מעבר לעוול האישי הנגרם לזנה, איני יכולה לא לתהות מה יעלה בגורלה של היחידה כולה, ובתוך כך - מה יעלה בגורל המאבק נגד גזענות בישראל.

רק בחודש מארס האחרון נקראתי לעלות לכנסת לדיון בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, בעקבות פרסום ממצאי דו"ח מרכז המחקר והמידע של הכנסת עצמה, שמעיד ש־56% מהחברות הממשלתיות ו־73% מהתאגידים הציבוריים לא עמדו ביעד לייצוג הולם ליוצאי אתיופיה.

כמי שעומדת בראש ארגון שתכליתו להביא לשינוי תפיסות ועמדות כלפי ישראלים ממוצא אתיופי, להכשרה ולשילוב של אקדמאים ואקדמאיות ממוצא אתיופי, אני רואה יום־יום כמה צעירים וצעירות מוכשרים נאלצים עדיין לפלס את הדרך. מנגד, אני רואה כמה כישרונות, מומחים ומומחיות בתחומם הצליחו להשתלב במשרות בכירות, ולהוכיח שהם המפתח לשגשוג ולהצלחה של החברה בישראל.

אסור לנו לתת להחלטה הזו לעבור בשקט. על ממשלת ישראל לשאוף ולפעול לכמה שיותר גיוון בשירות הציבורי. השירות הציבורי אמור להיות דוגמה ומופת לכלל החברה הישראלית: יותר נשים, יותר בני מיעוטים, פחות תירוצים. אנחנו לא יכולים להיות מה שאנחנו לא יכולים לראות.