לישראל אין גבול - דיפלומטי

לפני כמה שנים, באירוע צדדי באיטליה, השגריר הצרפתי התבטא בנוגע למדיניות האיטלקית הנוגעת לקבלת פליטים. התבטא נגד? בעד? כמעט לא זוכרים. הזכור הוא שבתוך עשר דקות, פחות מהזמן שלוקח לבשל רביולי, היחסים בין שתי המדינות עמדו על סף פיצוץ, ואיטליה הזועמת החלה לקדם את סגירת השגרירות שלה בצרפת ולהטיס משטחה את השגריר - לא משנה עד כמה צדדי היה האירוע שבו דיבר. צרפת, אגב, התנצלה.

במקרה אחר נפגש שגריר ארה"ב בגרמניה עם אנשי עמותה אזרחית גרמנית. עניין לגיטימי. העניין הוא שבמהלך הפגישה דיבר השגריר בשבחי החברות והעמותות האזרחיות, שמאל או ימין, ותרומתן לדמוקרטיה המקומית. אמירה ניטרלית ומשעממת. גם אז, כותרת צדדית בפורטל חדשות גרמני כ־20 דקות לאחר מכן הספיקה כדי לכנס חברי פרלמנט גרמנים זועמים, במטרה לבעוט את השגריר - של המעצמה החזקה בעולם, כן? - ישירות הביתה.

כמו שלאף אחד לא היה ספק שלגרמניה יש הרבה יותר מה להפסיד - באותה המידה, כל העולם הדיפלומטי, בלי יוצא מהכלל, ידע מה יקרה בהמשך: ארה"ב הגדולה והחזקה מיהרה להתנצל ולהחטיף לשגריר.

באיטליה, וכך גם בגרמניה וכמעט בכל מדינה דמוקרטית בעולם, קיים חוק בלתי כתוב שבכל העולם פועלים לאורו: דיפלומטיה היא עסק עדין עם גבול ברור. מדינה המכוננת יחסים ידידותיים עם מדינה אחרת לא מתערבת בענייניה הפנימיים. בשום נושא.

לא מדובר כאן בחשיפה ברמה ווטרגייטית. כפי שאין חוק האוסר ביצוע גרעפס קולני בחופה שאליה הוזמנת, או בדיקת חומרי סטנד־אפ במהלך הלוויה של משפחת חברים - כך גם לא קיים בעולם חוק שאוסר התערבות זרה בענייני פנים של מדינות ידידותית. אתה אורח - תתנהג בהתאם. לא צריך חוק בשביל משהו ברור וכל כך אוניברסלי בכל העולם.

בכל העולם? כמעט, כמובן. אם נמשיך את המשל, ישראל היא המקום היחיד שבו האורחים נכנסים לסלון בלי לדפוק בדלת, משליכים את הנעליים לפינה אחת ואת הגרביים לכיור, פותחים כפתור, מתיישבים מול הטלוויזיה עם רגל על השולחן ועל הדרך מביעים דאגה מאיך שעיצבתם את הפנלים. נשמע כמו מטאפורה מוגזמת? היא אפילו לא קרובה.

שנים של הפקרות בלתי נתפסת הפכו את ישראל - מעצמה גרעינית לפי פרסומים זרים וכו', כן? - למגרש משחקים לכל שגריר ודיפלומט זב חוטם שעושה בה כרצונו, מ"הבעת דאגה" ועד להשתתפות פיזית ומעודדת עם עמותות פוסט־ציוניות ורדיקליות. כך יוצא שבזמן שארגון הזוי כמו שוברים שתיקה מגורש בבושת פנים כמעט מכל מקום בישראל, הוא מוצא נחמה (וכותרות) אצל דיפלומטים זרים.

זוהי בעיה עמוקה של מדיניות, שיטות עבודה ותרבות דיפלומטית שמוביל משרד החוץ, אבל מדי פעם המחוקק מנסה לתת לה מענה אד־הוק. הניסיון האחרון להדביק סוג כזה של פלסטר הגיע בדמות חוק העמותות, שהניח ח"כ אריאל קלנר מהליכוד. החוק נועד להגביל את השפעתו של כסף ממשלתי זר על הנעשה בישראל באמצעות העברת מימון לעמותות מקומיות, אבל באופן פרדוקסלי - יוצא שהוא רק מגדיל אותן. חלק גדול מהן מתפרנסות ממושג שנקרא Shrinking civil space, או בקיצור - "תראו את המדינה הפשיסטית הזאת, מנסה להגביל פעילים אזרחיים שומרי חוק". זהו בדיוק הדלק שעליו פועל מנוע ההתערבות הזרה.

החוק הזה והצורך בו היו מתייתרים, אם מדינת ישראל היתה מנערת את האבק ומתחילה להשתמש בארגז הכלים העצום שיש לה. למשל - להזמין שגרירים לנזיפה ולהתנות שת"פים כאלו ואחרים, דברים שמדינות גדולות וקטנות מישראל מעיזות לעשות כשמישהו נכנס אליהן לסלון ושוכח מי בעל הבית. עד שמשרד החוץ לא יעשה זאת, נמשיך להיות הבדיחה של אירופה.