התהפכתי עם קורקינט חשמלי - זה מה שקרה

כן, באמת. התהפכתי עם קורקינט חשמלי ונמרחתי על הכביש. זה היה ב־15:45 בצהריים, כשהזדרזתי לאסוף את הרכב מהמוסך ואת הילד מהגן.

הגעתי לפס האטה ובלמתי בחוזקה, איבדתי שליטה על הקורקינט ונזרקתי קדימה, כשהראש שלי הוא הראשון לפגוש את האספלט.

חמש דקות אחורה. רגע לפני שיצאתי מהבית קלטתי את הגוש השחור המתנדנד על ידית הקורקינט. קסדה. שבריר שנייה של התלבטות: זה מסורבל, והמטפחת, וזו נסיעה קצרה, ומי ישמע. אבל תודה לאל - השכל הישר הצליח לתפוס פיקוד, והנחתי את הקסדה על הראש. היא היתה רופפת מדי. הצצתי בשעון בעצבנות ומהר־מהר סידרתי את הרצועות. חצי דקה מאוחר יותר כבר הייתי מרוחה על הכביש, מרגישה את גלי ההדף של המכה בראש.

ארבעה סדקים נבקעו בקסדה. אני, לעומת זאת, קמתי, בדקתי שאני רואה ושומעת וזוכרת, ועוד הספקתי להוציא את הילד בזמן. כמה ימים של כאב ראש עמום - זה היה המחיר היחיד ששילמתי על תאונה מטופשת שהיתה עלולה לשנות את מסלול חיי.

כולנו מבינים שקסדה זה חשוב, אבל לא מבינים עד כמה. מחקר שבוצע ב־2006 בביה"ח אסף הרופא הראה שכמעט חצי מתאונות האופניים גורמות לפגיעות ראש.

דו"ח שהופק עבור משרד התחבורה ב־2018 מציין ש־10% מהפציעות שנגרמות בעקבות תאונות אופניים הן קשות או אנושות. המספר עולה ל־13% כשמדובר באופניים חשמליים. הפציעות ה"קלות" יותר - שברים, פגיעות בגפיים ובעור - מתרבות ככל שקורקינטים חשמליים ואופניים חשמליים נעשים נפוצים יותר. אבל הנה הנתון המדהים באמת: כ־90% מרוכבי כלי הרכב האלה לא חובשים קסדה. אחד מכל עשרה רוכבים שעושים תאונה ייפצע אנושות, אבל תשעה מתוך עשרה רוכבים לא יטרחו לשים קסדה.

יש לי כלל בחיים: אני מבינה שאסון יכול חלילה להתרחש עלי או על האהובים שלי בכל רגע, אבל אני עושה כל מה שאני יכולה כדי שזה לא יהיה באשמתי. סלחו לי על הגישה המעשית, כן? אבל יש כל כך הרבה דברים שהם לא בשליטתנו, אז בואו לפחות נדאג למה שאנחנו יכולים למנוע. אני רחוקה מלנהל חיים של חרדה, וגם הילדים שלי עצמאיים יותר מהממוצע, אבל בכל מה שקשור לקסדות, כיסאות בטיחות, חיתוך ענבים, קרם הגנה ועישון, אני אומרת דבר כזה: עם הכאב הנצחי אני אצטרך להתמודד בכל מקרה - לפחות שלא יתלוו אליו גם אשמה וחרטה.

נכון, קסדה היא לא דבר נוח או קליל, ובטח לא מגניב. צריך לסחוב אותה אחרי שקושרים את האופניים או את הקורקינט, ולרוכב הממוצע יש את כל התירוצים ההגיוניים לוותר עליה. המחשבה שאסון בלתי הפיך יקרה לי היא כנראה ממשית פחות מהטרחה הכרוכה בקסדה.

אבל המחקר מראה שחבישת קסדה בעת רכיבה על אופניים (רגילים!) מפחיתה את הסיכון לפגיעת ראש בעד 85%, וארגון הבריאות העולמי מבהיר שקסדות לא רק מפחיתות את מספר פגיעות הראש, אלא גם את חומרתן. החוק, אגב, מחייב חבישת קסדה רק בעת רכיבה על אופניים חשמליים, והקנס על אי־חבישת קסדה עלה לפני כשנה מ־250 שקלים ל־1,000 שקלים. אבל בואו נגיד שיש כללים שנאכפים בצורה קפדנית יותר.

החיים שבריריים מדי, והגוף שלנו יקר מדי. אין אף נסיעה שמצדיקה את הסיכון. בקרב חברי ילדותי היתה בדיחה שלפיה "ראש זה לכל החיים", ו־20 שניות של שמירה על הראש הצילו אותי מלשבת כאובה בחדר מיון, מתפללת לנס.

יש יותר מדי אנשים שהיו נותנים הכל כדי לחזור בזמן אל 20 השניות האלו.

זהו הנס הקטן שלי - שלא הייתי זקוקה לנס. שהשכל הישר השתלט על ה"יהיה בסדר", ושהקסדה שמרה על הראש שלי. הלוואי שנמנע מעצמנו את הצורך בניסים גדולים.