חיינו קודמים לחיי אויבינו

1. אנחנו לא מבקשים לפגוע בחפים מפשע, אלא להגן על עצמנו. זה לא אומר שאנחנו רק מגיבים, מכיוון שחכמינו לימדונו כלל מוסרי: הבא להורגך, השכם להורגו. לעומתנו, הרקטות והטילים ששלחו מחבלי הג'יהאד האסלאמי הם חלק ממערכה שעניינה רצח עם. לצרכים מסוימים אנחנו מבדילים בין הג'יהאד האסלאמי לבין חמאס, אבל מדובר בפלגים של אותו הרעיון המבוטא באמנת חמאס, המניפסט הדתי והפוליטי המאחד את האסלאמיסטים. "הג'יהאד הוא דרכה (של התנועה), והמוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה", נאמר בראשו.

האמנה קובעת כי חמאס הוא זרוע של האחים המוסלמים (והג'יהאד העולמי), ומצטטת את חסן אלבנא: "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה". חמאס רואה עצמו "אחת החוליות בג'יהאד" מול הפלישה הציונית. האמנה מצטטת מהחדית' (המסורת המוסלמית בעל פה) את שאיפתם: "לא תגיע השעה עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו(אז) יאמרו האבנים והעצים: הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מאחוריי, בוא והרגהו". שני העקרונות המנחים הם מחויבות טוטאלית להשמדת ישראל ולהרג יהודים באשר הם. בהופעותיי בסנאט האיטלקי אמרתי שאני מכיר מסמך דומה ממאה השנים האחרונות, והוא נכתב בגרמנית.

2. באחד מהדיונים בתלמוד שאלו חכמינו: שניים שהיו מהלכים בדרך, וביד אחד מהן כד מים. אם שניהם ישתו - ימותו שניהם, ואם רק בעל המים ישתה - יחזיק מעמד עד שיגיע ליישוב. מה הדין? בן פטורא אמר: מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במות חברו. "עד שבא רבי עקיבא ולימד: 'וחי אחיך עימך' - חייך קודמים לחיי חברך".

אני משער שהשאלה ההיפותטית נועדה ללמד שדווקא רבי עקיבא, שהדגיש כי הציווי "ואהבת לרעך כמוך" הוא "כלל גדול בתורה", לימד שיחסִי המוסרי אל הזולת תלוי בראש ובראשונה ביחסי המוסרי כלפי עצמי. אהבת האחר טעונה בירור אם אינך אוהב קודם את עצמך. הדברים נוגעים גם למישור הלאומי, למלחמת העצמאות ולשקר ה"נכבה": על הפרק עמדה השאלה האכזרית, אנחנו או הם. וכשלא רצו להתפשר, אלא להשמיד את שארית הפליטה - תשובתנו היתה: חיינו קודמים. לשם כך שבנו הביתה.

3. הדברים נאמרים על רקע הכותרות המצטדקות תוך כדי המבצע, בדבר "הרג חפים מפשע". אולי עדיף לסכן את משפחותינו, ובלבד שלא נראה במותם של נשים וילדים בקרב האויב. לכאורה כסברת בן פטורא, אבל התנא עסק בשני חברים, ולא באויב ג'יהאדיסטי. הכותרות הללו הועתקו וצוטטו לעייפה בכלי התקשורת הערביים בעולם כעדות לאכזריותם הבלתי מוסרית של היאהוד, ומבלי שהתכוונו סיפקו הצדקה לאויב מדוע לפגוע ביהודים. "...לָתֶת חֶרֶב בְּיָדָם לְהָרְגֵנוּ" (שמות ה).

בכמה מקומות הביאו את נתן אלתרמן כתנא דמסייע למוסריות המזויפת הזאת. המשורר הלאומי היה מפרק לגזרים את הדמורליזציה הזאת. אכן, הוא התעסק בשאלות מוסר במלחמה, כשהכוח והריבונות היו בידינו ופגענו בחפים מפשע. השיר "על זאת" עוסק בתוכחה על אירועי כפר דווימה באוקטובר 1948, כשנודע כי נפגעו שבויי מלחמה שהיו בידינו ואוכלוסייה שלא סיכנה איש - ולא במקרה שבו אויבינו ביקשו לבצע בנו רצח עם. במקרים כאלה, אלתרמן לא השאיר פתח לפקפוקים פסבדו־מוסריים, כאילו קיימת סימטריה בינינו לבינם.

4. ב"שירי מכות מצרים" (1944), כשעסק במותם של חפים מפשע בקרב האויב הנאצי, על רקע החרבת ערי גרמניה, כתב:

"כִּי צַדִּיק בְּדִינוֹ הַשֶּׁלַח, - / אַךְ תָּמִיד, בְּעָבְרוֹ שׁוֹתֵת, / הוּא מַשְׁאִיר, כְּמוֹ טַעַם מֶלַח, / אֶת דִּמְעַת הַחַפִּים מֵחֵטְא". למרות דמעת החפים מפשע, הוא הצדיק את הדין. על כותרות כאלה כתב בצוואתו השירית: "אָז אָמַר הַשָּׂטָן: הַנָּצוּר הַזֶּה - - - אֵיךְ אוּכַל לוֹ? / ... וְאָמַר: לֹא אֱטֹל כֹּחוֹ / ... רַק זֹאת אֶעֱשֶׂה: אַכְהֶה מֹחוֹ, / וְשָׁכַח שֶׁאִתּוֹ הַצֶּדֶק".