סיכול ממוקד - כלי מוסרי ביותר

אלו מבינינו שזוכרים את שנות האלפיים העליזות זכו השבוע למסע בזמן.

כאילו השנה היא 2003, מכנסי דגמ"ח ושמלות קטיפה הם שיא האופנה, חיל האוויר פוגע בבכירים של ארגוני הטרור ועיתונאים מדווחים בפנים רציניות על "פגיעה חמורה בחפים מפשע". לא התגעגענו.

הסיכול הממוקד הוא כלי שצה"ל משתמש בו במשורה בעשור האחרון. לפחות על פי מקורות גלויים, אנחנו מדברים על ממוצע של 1-2 סיכולים בשנה. התחמושת והיכולות של חיל האוויר נעשות משוכללות יותר ככל שעובר הזמן, ובכל זאת קיבלנו השבוע תזכורת לכך שטילים הם לא משחק ילדים.

אין שום דבר משמח בידיעה שלצד המחבלים הנאלחים נהרגו גם ילדים ואזרחים אחרים. הם לא אשמים בנסיבות חייהם העגומות, והלוואי שהיו זוכים למציאות אחרת שבה יוכלו לחיות בביטחון ובשלום.

אלא שמי שמצקצק על סיכולים ממוקדים ועל הרג אזרחים מספר לעצמו שיש אלטרנטיבה טובה יותר. אולי הוא מדמיין מחבלים שעומדים למשפט צדק ומקבלים עונש מרתיע, כששום אזרח בלתי מעורב לא נפגע לעולם. למרבה הצער, באמת למרבה הצער, הניסיון הישראלי מלמד שיש שתי אלטרנטיבות לסיכול ממוקד: פעולה מבצעית של כוחות, או המשך פעולות הטרור נגד אזרחי ישראל. דובוני אכפת לי ששרים "שיר לשלום" - לא על הפרק.

הנושא הזה נידון, איך לא, בבג"ץ. בשנת 2006 קבע בג"ץ שאי אפשר לקבוע שסיכולים ממוקדים אינם חוקיים, ושלצה"ל מותר להמשיך לעשות בהם שימוש כל עוד הוא מקפיד על נהלים מסוימים. פסק הדין ניתן ביום האחרון לכהונתו של לא אחר מאשר אהרן ברק. את מערכת הביטחון ייצג שי ניצן.

המפלצת שהקמנו עלינו ברצועת עזה בשנת 2005 גדולה מכל מה שגאוני ההתנתקות הצליחו להעלות על הדעת. שלושה סבבי לחימה, שניים מתוכם קרקעיים, הבהירו היטב עד כמה מוגבלת יכולת התמרון והשליטה של צה"ל ברצועה. אל מול הנתונים האלה, הסיכול הממוקד נותר אחד הכלים המוסריים ביותר, בכך שהוא מאפשר לפגוע במחבלים בלי להפוך את האירוע לפעולה כוללת ומסובכת ששואבת אליה עשרות או מאות מחיילי צה"ל ומאות או אלפים מתושבי עזה.

גם פעולות כירורגיות, למי שצריך תזכורת, לא תמיד מסתיימות בהצלחה ועם כותרת הרואית בעיתונים, ולפעמים עולות לנו במחיר חייהם של הטובים והמוכשרים בבנינו - כמו מחמוד ח'יר א־דין ("סא"ל מ'"), קצין נדיר ומוכשר שנפל במבצע סודי בח'אן יונס ב־2018; או נעם רז, שנפל בפעולה ליד ג'נין לפני פחות משנה.

דמם של ילדי עזה לא אדום יותר מדמם של ילדי ישראל, ודמן של נשות עזה לא אדום יותר מדמם של חיילי צה"ל.

המחיר המוסרי של מספר מועט של הרוגים בלתי מעורבים עדיף על המחיר הבלתי נסבל של עוד ועוד גברים צעירים שסוחבים איתם פצעי פוסט־טראומה לכל החיים. כשנדרשת פעולה קרקעית, מפקדי צה"ל צריכים ויודעים לפתוח בכזו; אבל את מה שניתן לעשות מהאוויר - צריך לעשות מהאוויר.

השבוע מלאו 67 שנים לאחד ההספדים המפורסמים והנוגעים ביותר ללב שנישאו במדינת ישראל.

רכז הביטחון של קיבוץ נחל עוז, רועי רוטברג, נרצח על ידי מסתננים מעזה ונקבר במעמד שר ביטחון משה דיין. בצעד שהיום היינו קוראים לו "האשמת הקורבן", הטיל דיין על רוטברג את האחריות למותו שלו, משום שלא היטיב להפנים את המוטיבציה הרצחנית של שכנינו.

"בלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית", ציין דיין את שרוטברג שכח, בקביעה שהיא נכונה גם היום. אין לנו פריבילגיה לשגות באשליות לגבי טיבה של מלחמת הקיום שלנו, ואין שום דבר מוסרי בהקזת דמנו שלא לצורך.