מ"חץ שחור" ל"מגן וחץ" - לופ בלתי נגמר

בפברואר 1955, לפני 68 שנים, צה"ל יצא למבצע חץ שחור בעזה, פעולת התגמול הגדולה ביותר שביצע מאז מלחמת העצמאות. הפעולה באה בתגובה לפיגועי טרור שביצעו הפדאיון, אותם המסתננים מהרצועה לשטח ישראל שפעלו בעידודם ובחסותם של המצרים, ששלטו אז ברצועת עזה.

הפעולה הוכתרה כהצלחה. היעדים הותקפו ונפגעו, ועשרות חיילים מצרים נהרגו, הגם שבמחיר של שמונה חיילים ישראלים הרוגים. אבל המבצע לא מנע את המשך ההסתננויות לשטח ישראל, ואף הביא להידרדרות ולהסלמה לאורך הגבול. בסופו של דבר, קו ישר מחבר בין מבצע חץ שחור לבין מלחמת קדש באוקטובר 1956, שאליה יצאה ישראל כדי לשים קץ לחדירות המחבלים לשטחה. רק לאחר המלחמה השתרר שקט מוחלט בגבול הדרום, שנמשך 11 שנים, עד לפרוץ מלחמת ששת הימים.

קו ישר מחבר גם בין מבצע חץ שחור למבצע מגן וחץ, שאליו יצא צה"ל בשבוע שעבר נגד הג'יהאד האסלאמי בעזה - שני מבצעים מוצלחים הממחישים את היכולת המבצעית והמודיעינית של ישראל, אז והיום, אבל בה־בעת את מגבלות הכוח ואת הקושי לחסום באמצעות מבצע צבאי את "החור שבסכר".

השאלה היא אם גם כיום, כמו בשנות ה־50, תיאלץ ישראל בסופו של דבר לצאת למערכה כוללת, ואולי אף להשתלט על הרצועה.

בשנים האחרונות, צה"ל יוצא כמעט בכל שנה למבצע בעזה נגד הג'יהאד האסלאמי, מחסל כמה ממפקדיו ופוגע במטרות איכות של הארגון, רק כדי לגלות שלמחוסלים קמו יורשים הממשיכים בדרך הג'יהאד נגד ישראל. סיומו של כל מבצע, אפוא, הוא נקודת ההתחלה של הספירה לאחור לקראת המבצע הבא.

כך במבצע עלות השחר באוגוסט 2022, שבו חוסלו מפקדי החטיבות הצפונית והדרומית של הג'יהאד ברצועה; כך במבצע שומר החומות במאי 2021, שבו לחם צה"ל בחמאס ובג'יהאד האסלאמי וחיסל כמה מבכיריהם; כך במבצע חגורה שחורה בנובמבר 2019, שבו חוסל מפקד הזרוע הצבאית של הג'יהאד האסלאמי בצפון הרצועה; והרשימה עוד ארוכה - גן סגור בשנת 2019, צוק איתן בשנת 2014, עמוד ענן והד חוזר בשנת 2012, ועוד.

למרות הרשימה שלא נגמרת, יש טעם והיגיון במבצעים אלו, שכן הם מתחזקים את ההרתעה הישראלית מול ארגוני הטרור ומונעים פיגועים שאם לא כן - היו יוצאים אל הפועל. אבל הם לא מטפלים טיפול שורש בבעיית הטרור מעזה.

בשנות ה־50 יישובי עוטף עזה לא היו יישובי "פריפריה", אלא יישובי "ספר", ובפיגועי הטרור נגדם ראו הממשלה והציבור הרחב משום איום אסטרטגי שעליו אי אפשר לעבור לסדר היום. כיום המצב שונה, ודומה שהתרגלנו וגם השלמנו עם האי־שקט הכרוני לאורך הגבול בדרום.

תגובתו של הג'יהאד לפיגוע - וליתר דיוק, העובדה שלא מיהר להגיב תגובה "פבלובית" - מלמדת שהוא למד משהו מחיזבאללה. גם הארגון השיעי לעולם לא ממהר להגיב, אלא הוא מבהיר כי יגיב בזמן ובמקום שימצא לנכון, מתכנן בקפידה את מהלכיו, ובינתיים ישראל נכנסת למצב של שיתוק, מתח וחרדה. ולבסוף - התגובה באה והחשבון נסגר.

ואולי בעצם לבנוניזציה של המצב בדרום היא מה שישראל זקוקה לו. מצב שבו האויב מורתע ומקפיד לשמור על השקט לאורך הגבול, גם אם אין מדובר בשקט מוחלט של מאה אחוזים. אך ישראל מעניקה כיום חסינות לחמאס, ולא תובעת ממנו לרסן את הג'יהאד ולמנוע ממנו פיגועים. במצב כזה אין לחמאס כל סיבה להתעמת עם הג'יהאד, והוא מניח לשני יריביו - האויב הישראלי והיריב הפוליטי מבית, הג'יהאד האסלאמי - להיאבק זה בזה.

אחרי שני עשורים של מבצעים בעזה, צריך להודות בכך שלישראל עדיין אין מענה לאתגר של עזה. צריך אולי לחשוב מחוץ לקופסה, כפי שבן־גוריון ודיין נהגו במבצע חץ שחור ובמערכה בקדש לפני כמעט 70 שנים.